בפתאומיות, הגיע החורף. ככה בום.
אור הולכת לאט. בניגוד מוחלט לשלל האנשים שכמעט רצים. הם מפחדים. אנשים מפחדים מקור. ממהרים לברוח למקום חם. הם מפחדים מאנשים אחרים, שיש אצלם קור. בפנים. בלב. ממהרים לברוח למקום חם, שוכחים לקחת איתם את הלבבות הקפואים. אלה שעוד אפשר להפשיר, אילו רק היו בורחים גם איתם.
הרוח הטורפת נחלשת, ואת מקומה תופסות הטיפות הקטנות, שמרגע לרגע מגבירות קצב. ומטפטוף עדין, הן הופכות למטר חזק. מטח כבד. למרות סופת הגשם, אור ממשיכה ללכת לאט. מתמגנטת לרחובות הריקים, השטופים, נקיים מהכל. מתמכרת לריח המשכר של האדמה, אחרי שפגשו בה הטיפות השקופות.
הגוף שלה מתכרבל לתוך עצמו. קצת רועד. האנשים כולם נעלמו. וגם המעטים שעוד מסתובבים, ממהרים, מקפידים להגן על ראשם החשוף בכובע או במטרייה. מסתתרים מהגשם. בעדינות, מחליקה אור יד קפואה על שערה שנוטף מים. היא לעולם לא מסתתרת מגשם. למה להסתתר מתופעת טבע כלכך מדהימה? איך אפשר לברוח מהדבר היפייפה הזה? פיזית השמיים בוכים. מזדהים ברגעים אלו עם כל הדמעות בעולם, שמתגלגלות בסתר או בגלוי על לחיים עצובות.
כמו לאשר את המחשבה הזאת, הגשם מתחזק, לוקח בעלות על האזור כולו. מנפנף את בני האדם מחוץ לטריטוריה שלו. חוץ מהנערה הזו, הנמוכה, העקשנית.
הים מקבל את פניה של אור בריקוד סוער. הבוץ נדבק לה לבלנסטון. החוף ריק לחלוטין. אין נפש חיה. גם בגוף היחיד שנמצא שם, אין נפש חיה.
טיפות עליזות קופצות בצהלה על משטח המים הלא יציב. מערערות את שיווי המשקל כולו. עיניה שטות בשלולית הלא נגמרת. מבקשות להיבלע בתוך השחור השחור הזה.
"ילדה! מה את עושה פה?! את תקבלי דלקת ריאות!" קול זקן וצרוד מתאמץ להגיע לאוזניה של הילדה. היא מסתובבת אל הקול באיטיות. ראש מקומט, מעוטר ביער סבוך, מתולתל ולבן מציץ אליה מרכב מעוך וקטן.
"בואי בואי ילדה" הקמטים קוראים לה וסוגרים את החלון. אור נטועה במקומה.
הזקנה ממהרת לקרב אליה את הרכב האפור. מותחת את גופה המותש משנים ופותחת את הדלת ממול בהחלטיות. נעקר השורש ואור ניתקת ממקומה ופוסעת מהורהרת. מתיישבת בשקט ליד האישה הקמוטה, הנדיבה. מצטמקת בכיסא המרוט.
"איי. הנויער של היום. משיגנע כולכם הא!" נוזפת הסבתא הזרה בקולה הצרוד. מזווית העין, אור מתאמצת ומזהה שם חיוך בקצה של הפה. "התגעגעתי לים" היא אומרת בלי קשר. מתנערת מהנזיפה.
הסבתא שותקת. נוהגת בזהירות בכבישים המחליקים. לא שואלת שום דבר עוד. לא מבקשת כתובת. רק מגבירה את המזגן המחמם, המטרטר.
יותר משהחימום ברכב מפשיר אותה, האכפתיות של הסבתא ממיס אותה.
כי יש לה לב, לסבתא.
וזה טוב לדעת שבסוף, העולם יש לו לב. לב רחב וחם.
