אני יודע שזה לא ממש ׳נורמלי׳ אבל כתבתי סיפור פנטזיה ואשמח לדעתכם, אם זה ימצא חן בעיניכם, אני אפרסם המשך.
פתח דבר
קפטן סאמיקר סקר את האופק במבטו. לפי המידע שקיבל, חמש פלוגות אויב אמורות לעבור למחרת, סמוך למיקום המחנה שלו. הרוח בידרה את שערו החום בזמן שהביט אל השדות הירוקים שנפרסו מולו כמרבד של עשב מתוק שנע בצעדי ריקוד קלילים ברוח. במרחק, ניבטו העמודים הגבוהים של דרך המלך, ארוכים ודוממים על רקע השמים התכולים. הם נועדו כדי לסמן לתועי-דרכים, היכן נמצאת דרך המלך. מדי פעם חלפה ציפור בשמים, מחזה שהעלה חיוך על פניו של סאמיקר. הוא העיף מבט אחרון בנוף הירוק, והדהיר את סוסו בחזרה למחנה.
בדרך הוא חשב על אשתו הצעירה ובנו הפעוט שהשאיר בביתו. הוא השתוקק לחזור לביתו, לתת לעצמו ליפול לזרועותיה של אשתו, להניח את ראשו על כתפה ולתת לשיערה הזהוב והסמיך לכסות את פניו.
בנו התינוק היה לפי דעתו העתק מושלם שלו. לעומת זאת טענה אשתו כי ללא ספק, הפעוט ניחן בפניה.
סאמיקר לא היה רגיל לצאת לחזית. סאמיקר היה אסטרטג ולא חייל - הוא הביט בתמונה הכוללת של הקרב ולא בפרטים הקטנים של האיזון הנכון של הכידון ביד בזמן דהירה (למרות שהוא החזיק מעצמו סייף לא רע). לפי תפיסת עולמו, החייל צריך להתמקד בפרטים הקטנים לפי שיקולו האישי, ולציית לפקודות הנוגעות לפרטים יותר גדולים מהמפקד שלו. לעומת זאת, המפקד יכול להתמקד בדברים כמו כמה חזקה צריכה להיות הסתערות פרשים, ולציית לפקודות האסטרטג לגבי מיקום ההתקפה. האסטרטג יכול להחליט היכן למקם את ההתקפה לפי שיקולו האישי ולציית לפקודות מהמלך כגון האם לקיים את המתקפה, מטעמים פוליטיים. והמלך - הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אשתו טענה שהוא המציא את תפיסת העולם הזאת כדי למקם את עצמו כמה שיותר גבוה בשרשרת הפיקוד. אבל הוא עוד לא מצא בה פסול.
הוא הגיע למחנה שלפי דעתו היה במיקום הטוב ביותר שאפשר לדמיין. בגב המחנה התנשא צוק גבוהה שירידה ממנו היתה בלתי אפשרית והרוחות החזקות שנשבו בגובה הזה ביטלו את האפשרות לחיצים. הללו היו מסתחררים ברוח ונופלים במרחק של קילומטר ממיקומם. בליסטרה גם לא באה בחשבון, בשטח הסלעי והמשונן שמעל המצוק לא ניתן לאזן בנוחיות אפילו לא רוגטקת יד.
מולם נפרשו קילומטרים על קילומטרים של שדות העשב הירוקים של המחוז המערבי. תוואי שטח כזה לא מאפשר לשום צבא של מעל לחיילים בודדים אפשרות להתגנב בלי להתגלות. הוא הבטיח לעצמו שכשיחזור, יגיש לפני המלך קלגר הצעה להקים מבצר במקום.
הוא נכנס לאוהל שלו ונשכב על מזרן הקש. הוא התגעגע למיטה שלו בצפון, הוא אהב קור וקור, לא היה מן הדברים שהמחוז המערבי יכל להציע בקיץ. לעומת זאת, המחוז הצפוני בו הוא גר היה קר מאוד, ושלגי קיץ היו תופעה שכיחה למדי, אחת לשנתיים שלוש.
הוא נרדם על הקש, ובצורה אינסטינקטיבית שלח יד כדי לחבק את אשתו אך היא לא הייתה שם. הוא החזיר את ידו ונרדם.
תרועת חצוצרות העירה אותו, זו לא היתה תרועת חצוצרות רגילה של קריאה למפקד בוקר. היה בה משהו מאיים וללא ספק, מאחורי ה-טההה, טההה! ניתן היה להבחין באימה ששרתה על התוקע עצמו.
סאמיקר יצא במרוצה מהאוהל, הוא לבש את השריון שלו וחבש את קסדתו, הוא עלה על סוסו ושלף את חרבו. כאשר השקיף על השדות באור הקלוש של טרם שחר, הוא ראה מחזה מבהיל, כמאה פרשי אויב דהרו אליהם, לא הייתה לכך שום סיבה נראית לעין, לא היו מדורות שבערו בלילה, והאוהלים האפורים נראו למי שהסתכל מדרך המלך: כערמת סלעים, בני הצפון היו מוכשרים בהסוואה. נאמר עליהם שאין איש בעולם, שיוכל לדעת באילו מבין שני שיחים, מסתתר ילד מהצפון.
סאמיקר איזן את חרבו בידו והדהיר את סוסו אבל מהר מאוד, פרשים מיומנים ממנו עקפו אותו.
קולות שיסוע וניפוץ נשמעו כאשר שני הצבאות התנגשו, הפרשים הצפוניים חבטו בחרבותיהם אבל לאויב היה יתרון של חמישה לאחד.
׳הם לא יכלו לדעת איפה אנחנו׳ חשב סאמיקר בזמן שהפרשים שהיו לפניו נפלו חלל תחת חרבות הארד של הדרומיים. ׳רק מרגל יכל לומר להם את זה׳ חשב בזמן שהפרש שהיה לפניו נפל.
הוא הניף את חרבו, אבל זה היה מאוחר מדי, כידון כסוף חדר את שריונו, פילח את כליותיו ויצא מגבו נוטף דם, ״להתראות״ אמר בקול יבש. נשימתו האחרונה היתה כבדה ומתובלת בריחו המתוק והמתכתי של הדם.
פרק ראשון
ארמון העץ של קלגר מלך הצפון היה עוד עטוף ערפל בוקר קריר ולח כשהגיע שליח על סוס שחור. השליח עטה אדרת פרווה שחורה וארוכה שכיסתה את גב סוסו ונגעה בבסיס זנבו. קסדתו הייתה עשוייה פלדה, ועל חזהו נרקם סמל שועל השלג הלבן של הצפון, לבן כסוף על רקע שחור.
״מה אתה רוצה?״ פיהק השומר שנשען בגבו על אחד מעמודי העץ. ״יש לי הודעה״ סינן השליח ממרומי סוסו, נשימתו של הסוס יצרה אדים באוויר הקר. ״וכדאי לך לתת לי לעבור, כי ההודעה חתומה בחותמת של בית אלר״. השומר המנומנם קפץ על רגליו בקרקוש מתכתי של שריון טבעות. ״בית אלר?!״ הזדעק ״זה לגבי מה שהמלך שלח להם?״ שאל בהתלהבות ״אני לא יודע״ סינן השליח דרך סדק צר יותר מבין שיניו, ״אני לא פתחתי את זה״
״בסדר, היכנס אבל אל תשכח לעדכן אותי מה היה כתוב שם״ אמר ופתח את דלת האלון. השליח ירד מסוסו, מסר את המושכות לשומר ונכנס עם המכתב.
אולם הכס היה ריק מהרגיל עקב השעה המוקדמת, מספר שומרי ראש הסתובבו בחדר, והמלך ישב על הכס שהיה עשוי עץ בציפוי זהב. הדלת נפתחה והשומרים מיהרו לעמדותיהם שליד הכס. השליח צעד לעבר הכס וסוליות מגפיו השמיעו קולות נקישה קצובות על רצפת העץ. הוא הגיע למרחק של שני מטר מהכס וירד על ברכו האחת והגיש את המכתב למלך ללא מילים.
המלך ירד מהכס ונטל את המכתב, הוא שבר באגודלו את חותם העורב השחור העומד על כתר, של בית אלר. הוא קרא ללא קול את המילים.
ללורד קלגר הנכבד. נכתב אנו קיבלנו את פנייתך לגבי מלחמתך במחוז הדרומי של אוודל, אין אנו מגיעים להסכמה איזה צד מביניכם, הצדק עימו. ולכן אנו לא נפסוק בעניינכם.
בברכה: לורד ארד, ראש בית אלר, הלורד של טירת כנף עורב, והשופט העליון של אוודל.
"הם לא מוכנים להתעסק בזה" אמר קלגר וזרק את המכתב לאח שניצבה בקיר, המכתב התלקח בלהבה צהובה, שהשמיעה קולות פצפוץ חרשים. "תקרא לסר ארוול היועץ, אני צריך לדון עמו על כך" אמר לאחד מהשומרים, השומר קד ויצא מהאולם בהליכה אחורנית.
השומר חזר לאחר מספר דקות עם סר ארוול, סר ארוול היה גבר שחור שיער ובעל ארשת פנים של ביטחון עצמי, הוא צעד אל קלגר וקד, "אפשר לשאול, למען מה קראת לי?" שאל "לורד אלר לא מוכן אפילו לתמוך באיזה שהוא צד" אמר קלגר, כתר הכסף שלו מבהיק באור הלהבות מהאח. "שלא לדבר על לשלוח את הסייפים שלו" הוסיף בדכדוך.
בית אלר היה בית אצולה שמעוזו היתה טירת כנף עורב. טירה כמעט בלתי חדירה ששכנה על נקודת המפגש של ארבעת המחוזות של אוודל. תפקידם היה, שבכל סכסוך שהתעורר בין שניים או יותר מחוזות, לפסוק עם מי הצדק ולהכריח את יריביו לשלם פיצויים. במידה והיריב לא היה מוכן לשלם פיצויים, בית אלר היה יכול להוציא את צבאו, שהורכב מאבירים מארבעת המחוזות, שנשבעו אמונים לטירת כנף עורב והתחייבו אף להרוג את משפחתם במידה ובית אלר הוציאו את צבאם לקרב. בשל כך, אבירי אלר לא נשאו נשים.
"לפי דעתי, זה די חשוד" אמר ארוול "השדות הדרומיים שלנו בוערים באש, בגלל הצתות של הדרומיים. אם בית אלר לא מוכנים לפסוק עם מי הצדק, זה נוגד את עקרונותיהם" אמר וגירד את זקנו המאפיר, "תודה שמשהו כאן, מריח לא טוב" הוסיף.
"משהו בהחלט לא מריח טוב" אמר קלגר "אם הם לא יקבעו תוך כמה חודשים, הרחובות של משעול שלג, יוצפו בדם. אתה יודע משהו לגבי המארב שהצבנו במחוז המערבי?" שאל, "עוד לא הגיעו חדשות" אמר ארוול. לפתע הם הרגישו תזוזה בירכתי האולם "אני יודע מה קרה לו" אמר השליח "מה קרה לו?" שאל קלגר "המארב נטבח עד לאחרון האבירים" אמר השליח בפנים נפולות, כאילו הוא אשם בנושא. "למה לא אמרת את זה עד עכשיו?" שאל קלגר "נשלחתי למסור לכם את ההודעה מטירת כנף עורב ולא את הידיעה על המארב" אמר השליח "שלחו לכם כבר לפני שבועיים שליח עם ההודעה הזאת, אבל מדבריכם הבנתי שהוא לא הצליח להגיע" אמר "ומה עם האסטרטג?" שאל המלך בפנים דרוכות "גם הוא נהרג" אמר השליח "לכל הרוחות!" צעק ארוול "אמרתי לסר לאנדר שלשלוח את הצעיר הזה לחזית זו טעות נוראית" אמר בזעם רועד, "אבל הדביל התעקש, ועכשיו יש לנו אלמנה בת תשע עשרה ויתום בן חודשיים, אתה קולט, בן חודשיים, וכבר יתום!" צעק, "סר ארוול, הרגע" אמר קלגר והניח יד על כתפו הרועדת של ימינו הזועם "איך אני יכול להרגע?!" שאל ארוול "הוא היה בסך הכל בן תשע עשרה, אמנם היה לו מוח מבריק אבל הוא אפילו לא בן עשרים. אני הכרתי אותו, ואם אתה שואל את עצמך למה דגל החרב המעוקלת לא מתנופף מעל לארמון שלך במקום השועל הלבן, זה בזכותו!" אמר ופנה אל הדלת ויצא ממנה בבכי קלוש.
קלגר התיישב בכס שלו, נדמה היה כי כל הצרות בעולם באות איליו, בית אלר, המארב שנכשל, והאלמנה והיתום הצעירים מדי כדי לשאת את התארים האלו. כל אלו הסתובבו סביבו עם כל הכאב שנלווה אליהם, הוא שמע צעקת יאוש שפרצה מפיו הוא ראה את חדר הכס שלו מחשיך, ובחבטה, נפל והתעלף. כתרו נפל מראשו והתגלגל באולם, נוצץ באור הלהבות.
פרק שני
אשתו של סאמיקר, שענתה לשם דרנל הקיצה משנתה, סאמיקר עוד לא שב מהקרב, והיא עדיין לא הבינה מה רוצים מאסטרטג בשדה הקרב, מקומו של אסטרטג הוא מאחורי שולחן ולא מאחורי מגן, חשבה, הוא לא היה באמת איתה בחודש האחרון, אבל עכשיו כשהוא לא היה בכלל בבית, הרגישה בחסרונו. ומהפינה בבקתה שבה היה משרטט את התוכניות שלו, נבע שקט, לא רגיל, לא טבעי.
היא הניחה מספר בולי עץ באח והציתה אותם, הלהבות הקיפו את העצים והשחירו אותם. האש הפיצה חום בבקתה הקטנה שלהם, הבקתה הייתה עשויה עץ אגוז, הגג היה משולש, מצופה ברעפים אדומים ותחילתו נגעה באדמה. דבר שהקנה לחזית הבקתה, צורה של משולש שווה שוקיים, העומד על בסיסו. הבקתה הופרדה לחדר שינה שכלל מיטה זוגית, שידה קטנה ועריסה. ולחדר אמבט.
שאר הבקתה שימש כמטבח, וסלון. בפינה הרחוקה מהדלת ניצב שולחן קטן עשוי עץ אלון ועליו ערמת גליונות קלף, עט נוצה, וקסת דיו. שם סאמיקר היה משרטט את מפותיו.
משעול שלג, העיר הבירה של הצפון, היתה מלאה בבבקתות כאלו. הדבר היחיד במשעול שלג שלא היה עשוי מעץ, היתה חומת הבזלת האפורה-שחורה שהגנה על משעול שלג.
דרנל ניגשה לאחד הארונות ושלפה מספר תפוחי אדמה והניחה אותם על שולחן המטבח. היא עטתה אדרת פרווה שחורה ונטלה פטיש וקדרה, בדרך כלל סאמיקר היה עושה את זה אבל עכשיו כשהוא לא בבית, המשימה הוטלה עליה. היא יצאה אל הקור המקפיא של הצפון, מקפיא רק לבני מחוזות אחרים, בני הצפון היו ידועים בכושר העמידה שלהם בטמפרטורות נמוכות.
דרנל צעדה אל הנחל שזרם בתוך משעול שלג, הוא זרם רק בקרקעיתו, שכבתו העליונה לגובה של שלושה סנטימטרים, הייתה למעשה קרח מוצק.
דרנל הכתה עם הפטיש שלה בקרח, המכות הראשונות לא הותירו שום רושם מלבד זעזוע בידיה, אך לאחר מספר מכות, הקרח נכנע לפלדה. בזהירות, היא הוציאה גוש קרח בגודל של ראש אנושי. היא הכניסה אותו לקדרה וחזרה לבקתה היא הניחה את הקדרה על מוט ברזל שהיה ליד האח ששימש גם כתנור. הקרח נמס תוך מספר דקות, ולאחר מכן החלו המים להעלות אדים. להערכתה, נשארה לה כחצי שעה עד שראנד בנה יתעורר משנתו. הוא תמיד התעורר כשעה אחרי הזריחה.
דרנל חתכה את תפוחי האדמה, הניחה אותם בסיר עם מלח ופלפל שחור. היא שמה במים גם קערת גריסי שעורה. ולאחר כעשרים דקות, הנזיד היה מוכן. דרנל לקחה קערת נזיד והחלה לאכול, היא ציינה לעצמה תוך כדי, להוסיף בפעם הבאה יותר מלח. לאחר כעשר דקות החל ראנד לבכות. יש משהו מעורר רחמים בבכי של תינוק, כאשר תינוק בוכה, נדמה כאילו שהוא זועק את זעקתם של מאות הרוגים. היא ניגשה אל עריסתו, משום מה, הבכי גרם לו להיות עוד יותר חמוד, היא הרימה אותו בזרועותיה, הבכי נחלש אבל לא פסק, הוא רצה לינוק ללא ספק, אבל ברגע שדרנל פתחה את הראשון בכפתורי חולצתה, נשמעה דפיקה מהוססת בדלת.
דרנל הניחה את ראנד בעריסתו. וניגשה אל הדלת, האיש מעברה השני של הדלת נקש שוב, נקישה מהוססת של מקבצי נדבות, שמעידה שמי שנוקש לא באמת רוצה לעשות את זה.
היא ניגשה אל הדלת והסיטה את הבריח, משום מה גם לה היתה הרגשה שהיא תתחרט על כך.
