כתבה על סבתא סילביה וגוש קטיף

אני יכולה לכתוב לכם על סבתא שלי, אני יכולה לכתוב לכם גם על גוש קטיף. מצד שני אני יכולה לכתוב על שתיהם יחד. כי סבתא שלי, היתה מוכרת בתור "הסבתא של נווה דקלים".

סבתא שלי, סבתא רבא ליתר דיוק, או בשמה הפרטי סלביה מנדלבאום, נולדה בשנת 1915 בנר השביעי של חנוכה, ניו-יורק ארה"ב. חישוב מהיר מגלה שהיא נולדה לפני 95 שנה בערך. 95 שנה בסך הכל הם מלא זמן. אך היא נפטרה לפני שנה, ב-י"ב אב התשס"ח, ולכן ניצלה "רק" 93 שנים מתוכם. לעניינינו: ב-93 השנים שסבתא שלי היתה בחיים, היא הספיקה לעבור מלא דברים!. מלחמות העולם הראשונה והשניה, הקמת מדינת ישראל וכל הכרוך בכך, וגם ימינו אלה, שבהם ארצינו הקטנטונת מתפתחת ומשגשגת. בחייה הפרטיים הספיקה להתחתן, ללדת שלוש בנות (בינהן סבתא שלי,  אמא של אבא) , להקים ארגון לגישור בין זוגות שעומדים לפני גירושים, לעשות עלייה לארץ ישראל , לטייל מסביב לעולם , וב"ה גם לזכות לרוות נחת מנכדים, נינים ובני נינים.

ב-1972, בגיל 57, עשתה סילביה עלייה לארץ וגררה אחריה את כל משפחתה (ילדים ונכדים). היא השתקעה בתחילה בנתניה ולאחר מכן עברה לגור בירושלים. בגיל 75, בנתה את ביתה בישוב נווה דקלים אשר בגוש קטיף. במעבר לגוש נתקלה באנשי יש"ע אשר העדיפו לאכלס את הגוש המתפתח במשפחות צעירות ואיתנות ולא בנשים שנמצאות בשנים המאוחרות לחייהן. אך סבתא שלי, שיודעת לעמוד על שלה, ורצתה לגור במקום שהוא גם קרוב לים וגם עוזר להתיישבות היהודית בארץ ישראל, בסופו של דבר נצחה ואפילו גמרה לבנות את ביתה ראשונה מכל הרחוב!. מסביב לבית היא שתלה עצי פרי ודשא ובכלל לא חשבה על כך שיום אחד הכל יהרס וירד לטמיון... . היא זכתה בתואר "האישה המבוגרת ביותר בנווה דקלים" וברחובה גילמה את תפקיד "הסבתא השכנותית". היא היתה עורכת מסיבות ספגטי לילדי השכונה והיתה אהובה על כולם. כנגד גילה המתקדם וגופה החלש, היא היתה חזקה ברוחה.

בשנת התשס"ה, 2005, כשהדיבורים על הגירוש תפסו תאוצה, סבתא שלי, כמו כל השאר לא האמינה שהאסון הנורא יצא לפועל. הרי אריאל שרון בעצמו (לטענתה) אמר לה עד כמה גוש קטיף חשוב למדינה וכל הכבוד למתיישבים ביישובים בגוש. (מיותר לציין שחודשים לאחר מכן לא יכלה אפילו להסתכל לעבר תמונתו).

אני זוכרת את יום העצמאות האחרון בגוש. אנחנו, כל בני המשפחה, נסענו לסבתא לנווה דקלים. אז נכון, עמדנו שעות בפקקים ובחום אבל בסופו של דבר ערכנו מנגל כמצוות היום. וסבתא היתה מאושרת בסך הכל.

לאחר מכן לא נכנסתי יותר לגוש, אך אבא שלי, שהיה לו אישור כניסה, הגיע מדי פעם לביקורים. בחודש האחרון לפני הגירוש, ארזה סבתא שלי את חפציה. כשבוע לפני הפינוי עצמו, עברה דירה לבניין בירושלים.

היא היתה זקנה, בת 91, ואם היא היתה נוכחת בגירוש עצמו, הנזק הנפשי שההרגשה והמראות היו גורמים לה, מנהסתם לא היה מסתיים בטוב.

במקום לעבור לניצן, עם שאר בני יישובה, עברה לירושלים ולאחר מכן לביתר עלית כדי להיות קרובה למשפחה. לבית אבות היא הועברה בגיל 93.

בנווה דקלים היה לסבתא מרחב, אוויר טוב, ילדים צעירים מלאי שמחת חיים, גינה מטופחת וסיבה להאמין- במדינה, בממשל, בחיים.

ברגע שנעקרה משם, לאחר 16 שנה, נעלמו המרחב ושמחת החיים, האמון במדינה היה ברצפה, ועל גינה ומרחב? אין בכלל מה לדבר.

כנראה אם לא היה הגירוש, היא היתה חיה ומאריכה ימים, או לפחות היתה חיה את שלוש שנותיה האחרונות עם האושר והנחישות שהיו בה מאז ומתמיד.

הגירוש חל ב-י' אב התשס"ה ונמשך כשבוע. בדיוק 3 שנים לאחר מכן, ב-י"ב אב התשס"ח, נפטרה סבתא שלי. סימן משמים או צירוף מקרים? מה אתם אומרים?.

מוקדש לעילוי נשמת סבתא רבא שלי, סלביה מנדלבאום בת בנימין, התרע"ה – התשס"ח , ת.נ.צ.ב.ה  .