התפנה לי ממש ממש מעט זמן,
זה הולך להיות ערוך
אז תתכוננו.
את שלושת הבנות, ילדתי בשבוע 39+3. כולן. אצל כל אחת התחיל שונה, באחרונה לא הספקתי אפידורל אבל שלב הלידה עצמה, הלחיצות, היה מושלם. כמה דק', היו בחוץ, נפלא.
הלידה השלישית, שלא הספקתי אפידורל הייתה טראומטית עבורי מאוד (למרות שאובייקטיבית היא הייתה לידה מושלמת, קלה, התאוששות מהירה, בלי תפרים...), מכיוון שלא באתי מוכנה לאפשרות ללדת בלי אפידורל, ולא הצלחתי לקבל את זה כשזה קרה.
לקח לי זמן לעבד הכל, ועוד הרבה יותר זמן לחשוב על ההריון הבא.
הפעם עשיתי הכנה נפשית, לא רק שאולי לא אספיק אפידורל אלא באופן כללי, שאי אפשר לדעת כלום, רק המון תפילות.
עבדתי עד שבוע 37, כל כל שמחתי לצאת לחופשת מחלה.
כל יום עשיתי מלא דברים, גם בשביל ההתארגנות לתינוק ול לידה, גם בבית, גם פרוייקטים שהזנחתי. ממש נהניתי מהתקופה שאני פעילה וחיונית!
לא הרגשתי צורך ללדת! בהריונות קודמים משבוע 38 נ עשיתי קוטרית- יאללה כבר באלי ללדת.
פה, ממש לא ציפיתי לזה, הכוונה לא היה לי לחוץ. היה לי נחמד ככה. ישנתי לילות שלמים וארוכים, ברוך ה', עשיתי שיאצו להנאתי, ערכתי וצילמתי סרטונים. תקופה מושלמת.
נורא לא רציתי ללדת בשבת, כל שבת בחודש תושבי שעברה אמרתי תודה לה'.
אנחנו גרים 20 דק' נסיעה מההורים שלי, בערים שונות אבל קרובות ולא ידעתי מה נעשה אם נצטרך לנסוע בלילה, אמא שלי תבוא איתי ללדת ומי יהיה עם הבנות? בקיצור, כל מיני דברים פחדתי שיקרו.
משבוע 33 בערך כל לילה היו לי צירים, משהו שאם היה קורה בהריון הראשון הייתי רצה למיון. הכרתי את הגוף שלי וידעתי שזה סתם. אז גם לא חיפשתי מבשרי לידה.
שבת, 38+5, מרגישה שהפקק הרירי יוצא. אצלי בד"כ תוך 48 שעות מתפתחת לידה. לא ממש נתתי דעתי לזה...
יום ראשון בבוקר, האמצעית שלי הרגישה לי חמימה. התעלמתי כי הרבה פעמים היא מתעוררת ככה.
כשהיא חזרה מהגן היא הייתה ממש עם חום.
ואני ממש התלבטתי אם לשלוח למסגרות או לא (מי שזוכרת)
החלטתי בשני לא לשלוח אותה. בלילה הגדולה העלתה חום וגם לי התחיל כאב גרון.
שני שלישי נשארנו בבית. שלושתנו חולות, אני מנסה לנוח ולטפל בהן...מתםללת שלא אצטרך ללדת תוך כדי שאני חולה.. עושה את כל הדברים הטבעיים האפשריים!! בשלישי אמא שלי אספה את הגדולה לרופאה, ולקחה אותה ישר אליה אחרי זה.
יום שלישי, אני שבוע 39+0, יום רגיל בסכ"ה.
הלכתי לתור האחרון שלי בשיאצו, המטפלת שאלה- משהו מיוחד? לזרז? אמרתי לה, לא... אמרתי לכן, היה לי טוב!
היא אמרה טוב, אם לא תלדי ניפגש שבוע הבא? עניתי לה שזה היה הטיפול האחרון בסדרה אבל באמת אקבע לי לשבוע הבא, שיהיה בדיוק 40 ובמידה ולא אלד, אבטל.
באתי למזכירה היא הייתה עסוקה, ו מיהרתי אז הלכתי במחשבה שאתקשר מאוחר יותר...
אחרי שאספתי את הקטנה מהמעון, נסעתי עם הבנות להורים שלי, להעביר את הערב (אני עושה את זה פעם בשבוע בערך)
במטרה ללכת לעשות לק ג'ל שיהיה רלוונטי לברית בע"ה (הבחורה שאני עושה גרה קרוב להורים שלי).
החלטתי לומר לבחורה שעושה לי שאני לא 100 שתחליט אם מתאים תלה שאגיע או לא, אמרה שמעדיפה שלא ומקסימום נקבע בהמשך.
נשארתי אצל ההורים.
בשעה 18:30, קמתי מאסר פלסטיק שישבתי עליו ואני רואה רטיבות. חשבתי סתם שאני מזיעה. הלכתי לשירותים, לא הצלחתי להבין. שמתי תחתון יבש, וחיכיתי.
אחרי כמה דק' שוב הלכתי לשירותים, ושמתי לב שעל התחתון יש ממש טיפות, ולא רטיבות של הפרשה.
התקשרתי לאחות מכבי להתייעץ אם לפנות למיון או למוקד נשים. המשכתי להתלבט ממה לעשות, אם ללכת לבדוק או לוותר, זו הייתה נזילה פיצקולית.
האחות חזרה אליי, ו התלבטתי אם לענות לה או לא. בסוף היא המליצה לי ללכת למוקד.
השארתי את הבנות, נסעתי למוקד.
מוניטור.
האחות לא מרוצה, הייתה האטה 😶, אני הייתי בטוחה שזה בגלל שאני על הגב וה דופק בורח.
נכנסתי לרופאה, שאמרה לי שבכל זאת למיון בגלל ההאטה, ובדקה- אכן ירידת מים.
לא האמנתי! לא הייתי מוכנה לזה בכלל!!!
טוב, הסתדר לי העניין של שבת- לא יולדת בשבת, להסתדר העניין עם הבנות הן כבר ישנות אצל ההורים.
השעה 10 וחצי, הגענו למיון יולדות.
מחברים למוניטור ארוך ולא מרוצים, כי אין דופק בסיס שאפשר להסתמך עליו.
אמא שלי חוזרת לישון בבית, אני ובעלי נכנסים לחדר לידה ומנסים לישון. מדיי פעם שמים לי מוניטור. אני מחכה להתפתחות טבעית כי פחדתי ממש, בלידה הראשונה התחיל לי מירידת מין, באיזשהו שלב חיברו לפיטוצין וזה עשה לי צירי רצח, לקח למרדים זמן להגיע ופשוט פחדתי.
במהלך היום, מחכים להתקדמות- כלום. ב4 אחה"צ מחברים לפיטוצין, ואני מחכה לכאבים. כלום!!! אחרי כמה שעות שמעלים את המימון בהדרגה מ חילה להרגיש צירונים. במקסימום של המינון, מפסיקים פיטוצין, ואין שום פתיחת עושים הפסקה. אמא שלי נוסעת הביתה, אני ובעלי מנסים לישון.
מדיי פעם מחברים אותי למוניטור.
לקראת בוקר, יש האטה משמעותית המוניטור. האחות נלחצת קוראת דחוף לרופא. אחות אחת מחברת לנוזלים, עוד אחות מחברת לחמצן, הרופא לחוץ נורא, דופק לא מתאושש!!!!! אמא שלי לא נמצאת, בעלי ישן, אימאלה איך נלחצתי!
מתפללת לה', ה' בבקשה שיסתדר, הכל רק ממך!
מחכים עם הפעם הבאה של ה פיטוצין.
ב7 בבוקר נכנסת אחות מיילדת מדהימה, חברה של המשפחה שפשוט הצילה אותי... חיכינו לה, קיוויתי שהיא תהיה ועל המזל שלנו היא עשתה באותו היום משמרת וחצי. הרגשתי שה' איתי. היא מעושה לי סםריםינג וממש קשה לה להגיע, הצוואר מאוד אחורי וסגור. היא מצליחה להרחיב את הפתיחה ל2...
המשך בתגובות בקרוב...
זה הולך להיות ערוך
אז תתכוננו.
את שלושת הבנות, ילדתי בשבוע 39+3. כולן. אצל כל אחת התחיל שונה, באחרונה לא הספקתי אפידורל אבל שלב הלידה עצמה, הלחיצות, היה מושלם. כמה דק', היו בחוץ, נפלא.
הלידה השלישית, שלא הספקתי אפידורל הייתה טראומטית עבורי מאוד (למרות שאובייקטיבית היא הייתה לידה מושלמת, קלה, התאוששות מהירה, בלי תפרים...), מכיוון שלא באתי מוכנה לאפשרות ללדת בלי אפידורל, ולא הצלחתי לקבל את זה כשזה קרה.
לקח לי זמן לעבד הכל, ועוד הרבה יותר זמן לחשוב על ההריון הבא.
הפעם עשיתי הכנה נפשית, לא רק שאולי לא אספיק אפידורל אלא באופן כללי, שאי אפשר לדעת כלום, רק המון תפילות.
עבדתי עד שבוע 37, כל כל שמחתי לצאת לחופשת מחלה.
כל יום עשיתי מלא דברים, גם בשביל ההתארגנות לתינוק ול לידה, גם בבית, גם פרוייקטים שהזנחתי. ממש נהניתי מהתקופה שאני פעילה וחיונית!
לא הרגשתי צורך ללדת! בהריונות קודמים משבוע 38 נ עשיתי קוטרית- יאללה כבר באלי ללדת.
פה, ממש לא ציפיתי לזה, הכוונה לא היה לי לחוץ. היה לי נחמד ככה. ישנתי לילות שלמים וארוכים, ברוך ה', עשיתי שיאצו להנאתי, ערכתי וצילמתי סרטונים. תקופה מושלמת.
נורא לא רציתי ללדת בשבת, כל שבת בחודש תושבי שעברה אמרתי תודה לה'.
אנחנו גרים 20 דק' נסיעה מההורים שלי, בערים שונות אבל קרובות ולא ידעתי מה נעשה אם נצטרך לנסוע בלילה, אמא שלי תבוא איתי ללדת ומי יהיה עם הבנות? בקיצור, כל מיני דברים פחדתי שיקרו.
משבוע 33 בערך כל לילה היו לי צירים, משהו שאם היה קורה בהריון הראשון הייתי רצה למיון. הכרתי את הגוף שלי וידעתי שזה סתם. אז גם לא חיפשתי מבשרי לידה.
שבת, 38+5, מרגישה שהפקק הרירי יוצא. אצלי בד"כ תוך 48 שעות מתפתחת לידה. לא ממש נתתי דעתי לזה...
יום ראשון בבוקר, האמצעית שלי הרגישה לי חמימה. התעלמתי כי הרבה פעמים היא מתעוררת ככה.
כשהיא חזרה מהגן היא הייתה ממש עם חום.
ואני ממש התלבטתי אם לשלוח למסגרות או לא (מי שזוכרת)
החלטתי בשני לא לשלוח אותה. בלילה הגדולה העלתה חום וגם לי התחיל כאב גרון.
שני שלישי נשארנו בבית. שלושתנו חולות, אני מנסה לנוח ולטפל בהן...מתםללת שלא אצטרך ללדת תוך כדי שאני חולה.. עושה את כל הדברים הטבעיים האפשריים!! בשלישי אמא שלי אספה את הגדולה לרופאה, ולקחה אותה ישר אליה אחרי זה.
יום שלישי, אני שבוע 39+0, יום רגיל בסכ"ה.
הלכתי לתור האחרון שלי בשיאצו, המטפלת שאלה- משהו מיוחד? לזרז? אמרתי לה, לא... אמרתי לכן, היה לי טוב!
היא אמרה טוב, אם לא תלדי ניפגש שבוע הבא? עניתי לה שזה היה הטיפול האחרון בסדרה אבל באמת אקבע לי לשבוע הבא, שיהיה בדיוק 40 ובמידה ולא אלד, אבטל.
באתי למזכירה היא הייתה עסוקה, ו מיהרתי אז הלכתי במחשבה שאתקשר מאוחר יותר...
אחרי שאספתי את הקטנה מהמעון, נסעתי עם הבנות להורים שלי, להעביר את הערב (אני עושה את זה פעם בשבוע בערך)
במטרה ללכת לעשות לק ג'ל שיהיה רלוונטי לברית בע"ה (הבחורה שאני עושה גרה קרוב להורים שלי).
החלטתי לומר לבחורה שעושה לי שאני לא 100 שתחליט אם מתאים תלה שאגיע או לא, אמרה שמעדיפה שלא ומקסימום נקבע בהמשך.
נשארתי אצל ההורים.
בשעה 18:30, קמתי מאסר פלסטיק שישבתי עליו ואני רואה רטיבות. חשבתי סתם שאני מזיעה. הלכתי לשירותים, לא הצלחתי להבין. שמתי תחתון יבש, וחיכיתי.
אחרי כמה דק' שוב הלכתי לשירותים, ושמתי לב שעל התחתון יש ממש טיפות, ולא רטיבות של הפרשה.
התקשרתי לאחות מכבי להתייעץ אם לפנות למיון או למוקד נשים. המשכתי להתלבט ממה לעשות, אם ללכת לבדוק או לוותר, זו הייתה נזילה פיצקולית.
האחות חזרה אליי, ו התלבטתי אם לענות לה או לא. בסוף היא המליצה לי ללכת למוקד.
השארתי את הבנות, נסעתי למוקד.
מוניטור.
האחות לא מרוצה, הייתה האטה 😶, אני הייתי בטוחה שזה בגלל שאני על הגב וה דופק בורח.
נכנסתי לרופאה, שאמרה לי שבכל זאת למיון בגלל ההאטה, ובדקה- אכן ירידת מים.
לא האמנתי! לא הייתי מוכנה לזה בכלל!!!
טוב, הסתדר לי העניין של שבת- לא יולדת בשבת, להסתדר העניין עם הבנות הן כבר ישנות אצל ההורים.
השעה 10 וחצי, הגענו למיון יולדות.
מחברים למוניטור ארוך ולא מרוצים, כי אין דופק בסיס שאפשר להסתמך עליו.
אמא שלי חוזרת לישון בבית, אני ובעלי נכנסים לחדר לידה ומנסים לישון. מדיי פעם שמים לי מוניטור. אני מחכה להתפתחות טבעית כי פחדתי ממש, בלידה הראשונה התחיל לי מירידת מין, באיזשהו שלב חיברו לפיטוצין וזה עשה לי צירי רצח, לקח למרדים זמן להגיע ופשוט פחדתי.
במהלך היום, מחכים להתקדמות- כלום. ב4 אחה"צ מחברים לפיטוצין, ואני מחכה לכאבים. כלום!!! אחרי כמה שעות שמעלים את המימון בהדרגה מ חילה להרגיש צירונים. במקסימום של המינון, מפסיקים פיטוצין, ואין שום פתיחת עושים הפסקה. אמא שלי נוסעת הביתה, אני ובעלי מנסים לישון.
מדיי פעם מחברים אותי למוניטור.
לקראת בוקר, יש האטה משמעותית המוניטור. האחות נלחצת קוראת דחוף לרופא. אחות אחת מחברת לנוזלים, עוד אחות מחברת לחמצן, הרופא לחוץ נורא, דופק לא מתאושש!!!!! אמא שלי לא נמצאת, בעלי ישן, אימאלה איך נלחצתי!
מתפללת לה', ה' בבקשה שיסתדר, הכל רק ממך!
מחכים עם הפעם הבאה של ה פיטוצין.
ב7 בבוקר נכנסת אחות מיילדת מדהימה, חברה של המשפחה שפשוט הצילה אותי... חיכינו לה, קיוויתי שהיא תהיה ועל המזל שלנו היא עשתה באותו היום משמרת וחצי. הרגשתי שה' איתי. היא מעושה לי סםריםינג וממש קשה לה להגיע, הצוואר מאוד אחורי וסגור. היא מצליחה להרחיב את הפתיחה ל2...
המשך בתגובות בקרוב...
