ומשנה את ההגדרה.
לדאוג לעצמי זו לא 'אופנה טרנדית'.
הכוונה ברור שזה קיים, אבל אני לא עושה את זה כי זו אופנה.
זה גם לא צורך נפשי.
זה צורך ךיזי- ולא שלח אלא של כל הבית.
אם לא תהיינה לי הפסקות, יזומות, או לא, ארוכות או קצרות, משמעותיות או סתמיות, לא משנה, העיקר שאצליח שאני עושה סטופ ועושה משהו שטוב לי עכשיו, אז לא יהיה לי ממה לתת לבני הבית.
הבית, בעלי והילדים, זו התכלית שלי, מרגישה שכאן התפקיד האמיתי שלי. כל השאר זה מסביב. איך אני אעשה את זה הכי טוב?
כל דבר שיעזור לי מבורך.
אם אני צריכה, בשביל זה להסתגר בחדר ולראות פרק בסדרה- סבבה. אם אני צריכה קפה עם חברה, מעולה. על זו הדרך.
וכמו מכך דבר בחיים, סדר עדיפויות
אני רואה מה הכי נחוץ עכשיו ועושה.
הרי גם אם לא אעשה כלום בשביל עצמי, הבישולים, הכלים הכביסה והנקיונות לא יישמרו לעולם, לכן עוד 2 סירים נקיים או פחות לא משמעותיים, כמו האוויר לנשימה בשבילי