ולמה כשאני קורא את זה,
אני נזכר כמה אנשים קטנים שכותבים ככה בפירוט מקטין, בשביל לא להגיע לכלום.
וכשאני נזכר, ויודע.
אז ועכשיו - כמה הם מבינים, ראו, והיה איכפת להם, והתבוננו, והאמינו בהתנהגות ראויה.
וכמה סיכלות שיש בהתנהגות, ובהתעקשות הכפירה שלהם. כפירה בכל מה שראוי, ובלבד שלא יצטרכו להודות באיזה פרט שהגאווה שלהם אומרת להם,מפתה אותם, משכנעת אותם שוב ושוב. שאם רק יתייחסו אליו כאל בלתי-קיים. אז לדעתם, הכל יתהפך עליהם כמו שהם רוצים,ולא כמו שהראוי מורה. ואף על פי, שהסבירו להם שוב ושוב, שידיעתם אינה מגיעה אלא כדי קרסולי עצמם. כי הם מחביאים את עצמם,מתוך מחשבה, ששם - בפנים שלהם - לדעתם אלוהים לא רואה. הם בטוחים שהוא ייטיב וגם ירע - אבל יראה? יראה לדעתם זה תלוי רק במה שהאדם מחליט. כלומר, האדם וגם שאר האנשים - שגלויים ונגלו לעיניהם. ומה שלא -מבחינתם אינו קיים. מלבד גאוותם,שגורמת להם הרגשה של מראות עומק ידיעתם כביכול - מסוף העולם ועד סופו. ואם כן - -הם- אלה שרואים. הקדוש ברוך הוא? יסתדר איתם. וכי תהיה לו ברירה, לדעתם? ובכן - לדעתם - לא בטוח.... (ואלו, כמו אלו שעברו פה עכשיו להציק כהרגלם - וכי מה הם יודעים, חוץ מזה שלדעתם ההצקה הזאת או אחרת מנצחת? הם לא באו, לא יבואו, לדבר בהוגנות. הם לא באו,לא יבואו, לדבר בצורה הוגנת. הם רוצים לנצח בהצקה - זו לא דרכו של אלוהים. ואלוהים - הוא זה שציווה את החוכמה, את האמת, הצדק, וכל דבר ראוי וטוב ונאמן וחכם ואמיתי)