אני יושב לי, מכונס אל תוך עצמי תוך שגשם חמים מומטר עלי מלמעלה. איך שהוא המראה של הרצפה נעם לי אז החלטתי להתיישב ולא לשים לב לחשבון המים או החשמל. אחרי כמה דקות המסקנה (אם אפשר לקרוא לה ככה) עלתה בי. אז זה מה שאני מרגיש. זו ההרגשה. זו היא בדידות. הפסקתי את הזרם ונתתי לקור שעטף את המבנה לחדור אט אט פנימה לתוך החדר החמים. ככה לאט לאט עד שהמים שעל גופי החלו להצטנן והקור הרך הזה התחיל לחדור אלי פנימה. מיד קמתי, מסיט את הוילון וממהר להתעטף במגבת. אני באמת כזה? צפה ועולה לה השאלה. אני באמת בודד? או שמא זה מה שהסביבה משדרת אלי ללב בלי שאני שׂם -- לב.
כן, במערכת החיים הזו אני די בודד. יש לי חברים טובים, אבל לא חברים שהלב שלי גלוי בפניהם. מכנס, גופיה. הבטן קורצת אלי מבעד לאותה האחרונה. אני מתחיל להבין מה זה לשמור בבטן, אולי זה בגלל שהרגילו אתנו לחשוב שהלב הוא לא מחסן – אז מצאנו תחליפים. מיטה, פוך. מחשב. נשימה עמוקה, לחץ מסוים משתחרר מהבטן אבל לא שוכח להותיר רשמים. למה הלב לא כותב לה מרשמים? למה לעזאזל הוא לא עובד. עובד טוב ב"ה. למה? ככה. מה ככה? ככה סתם.
ומשם הלילה ממשיך ואני נזכר באמא ומתפלל, בלב, שתשאר איתי לנצח ושכבר תבוא הגאולה. לילה.


