נהפוך הוא, אתה צריך ממש להיות שותף עם יש זירוז. אל תיקח את זה כמשהו נגדך. ובעניין ההלכה, לך תתייעץ עם רב שמכיר את התחום, אולי הרב בורשטיין. תגיד לו מדוע הרופאים אומרים שאפשר/כדאי ומה אשתך רוצה. נראה לי שירגיעו אותך..

וזירוז לידה זה לא קיצור דרך או הקלות.

וגם תלד אותו, תחליט מה לעשות!

בינתיים תנשק לה תרגליים שהיא מביאה לך ילד... ממש מסכן שלא "מתחשבים" בך. 

א. הלכתית- ההלכה לא אוסרת על זירוז

ב. השותפות שללך- נראה שאתה בהחלט *צריך להיות יותר שותף*
ג. טובת הילד? לגמרי לטובתו. השלייה כבר מזדקנת ויש הרבה יותר סיכונים אם אשתך תמשיך בהריון עוד ועוד

ד. איזה קיצורי דרך ואיזה הקלות??  אתה מבין מה זה להיות בהריון?? 

לך עכשיו ותקנה לה הפתעה+ממתק+מכתב יפה.

זה מה שהיא צריכה!

לא ביקורת שלך על "הזמירות" לגבי הזירוז!!

ואתה חושב שהפרצוף החמוץ שלך עוזר במשהו?

ואתה חושב שללדת זה קל? או להיות אחרי לידה זה קל??

אתה מזה לא מחמיא לעצמך בהודעה הזו.

אמנם לא ברור לי מדוע אשתך מבקשת זירוז - בד"כ זה דבר שבא מהמלצה של הרופאים. יתכן שכבר ממש קשה לה.

וגם לא ברור לי מה הבעיה ההלכתית שאתה רואה בכך.

אבל בכללי, אכן ההרגשה שלך ניתנת להבנה, כי באת מנקודת מבט של ציפיות מסויימות. סה"כ, גם נענית לרצונה.

על כן, אינני חושב שתגובות של סתם "להוכיח אותך" הן תגובות נכונות. בוודאי לא נכון שתיענה בתגובות של נשים שתשפוכנה את תיסכולן מה"בעצב  תלדי בנים" של עצמן - עליך... (לא קראתי. כך שלא מדבר ספציפית על משהו). אתה לא עושה כאן משהו רע במזיד.

אבל, יש מקום להתבונן בכמה דברים, שאני חושב שיוכלו קצת לשנות לך את המבט, וממילא לגרום לתחושה טובה יותר:

א. אתה אבא צעיר. קשה לך עדיין לתפוס שיש אכן נשים שאצלן ההריון עובר בקלות, אבל יש כאלה שלא. והנה - ראית בעצמך: הריון ראשון רובו "מעולה". שני - "פעם עצבנית פעם עיייפה"... (תיאור קלאסי להריון שאינו כ"כ קל - וכנראה עוד יצאת בזול... יש כאלה שמקיאות, בחילות, שוכבות כמעט 9 חודשים וכו' וכו'...).

אז כל אחד מכם יכול לקחת מזה לימוד כלשהו: האשה שהביאה בתור שיקול להריון את זה שתשעה חודשים לא תהיה אסורה.. (כמעט מעלה חיוך..), למדה כנראה שזו לא בדיוק סיבה להריון.. אם כי ניתן להבין אותה.

ואתה יכול לקחת לימוד, שאכן זה יכול להיות כך בזמן הזה. זו לא ממש "בחירה" שלה. הרי היא ציפתה לאחרת. באמת תקופה שיכולה להיות קשה. גם הורמונאלית. גם פיזית. ממילא גם נפשית.

אז ברור שגם אתה בן אדם - וגם אתה רוצה לחוש בטוב. אבל אם תדע שזה דבר שאכן יכול להיות ואכן קשה - אז פשוט תחליט "להיות טוב"... זו הזדמנות לשדרוג מעלת האישית מצידך. הזדמנות לשדרוג היחס. תרחם, תתמוך, תהיה אמפתי. תראה שאתה תגדל מזה - וזה גם יחזור אליך בסוף. כשאחד תומך בשני - אז אם השני בן אדם הוא יזכור לו את זה.

לגבי "חווית הלידה". נכון שאם היית יוצא מהלידה הראשונה בחוויה טובה - זה היה יותר משמח (אגב, לא כ"כ ברור לי. מה ה"חוויה" שציפית? ה"חוויה" העיקרית שיכולה להית לגבר בלידה, היא שהוא תומך באשתו כשיש לה צירים, מעודד, כואב איתה. אח"כ - אחרי שנולד התינוק, לשמוח שנולד. לשמוח יחד עם אשתו. זהו. מה ציפית מעבר לזה?).

אבל באמת, לידה זה דבר כל כל גדול, מבחינה זו שיש לך ילד חדש. שה"חוויה" זה ממש לא הענין.

מצד האמת, אתה צריך מראש לצפות לכך שתפקידך לקראת לידה הוא לעודד בזמן הצירים, לשמוח עם אשתך אח"כ, להקל כמה שאפשר, ולשמוח מאד שנולד תינוק. אם זה מה שתצפה - סביר שזה מה שתקבל.

אם תצפה לכל מיני "חוויות" אחרות - אז זה בערך כמו ציפיה שבדיוק אז יודיעו לך על זכיה בלוטו. אין קשר...

אשתך יולדת, כואב לה, זה בשביל שניכם. ידידי היקר, באמת זה לא הזמן ל"חוויות".... העיר שיש ילד בריא. העיר לשמוח בו. ביחד. העיקר לעזור אח"כ לאשתך. תן לה כמה ימים מנוחה, שאתה עושה בערך הכל - תראה כמה זה גם ישתלם אח"כ, חוץ מזה שזה סתם אמיתי.

לגבי הזירוז. עצתי היא שתניח לה. כבד את רצונה. 

תסכמו שאתם שואלים את הרופאים אם זה בסדר ובטוח. אם אומרים שכן - הולכים על מה שהיא רוצה. הרי היא זו שמרגישה מה קשה ומה לא. אם יש לך ספק כלשהו, אתה יכול לשאול במכון פוע"ה כדי להירגע מבחינה הלכתית.

נכון שאתם שותפים, זה חשוב מאד. אבל מבחינת הנטל הפיזי - היא כרגע זו שנושאת בו.

הצלחה רבה חביבי, שנה מבט. תסתכל בעין טובה, תומכת, מפרגנת, אוהבת. תראה שיצא לכם מזה רק טוב.

שיהיה במזל טוב.

שזה לא נכון ועדיף לפנות לרב שיסביר לך.

הסחיבה בסוף היא נוראית ובאופן כללי לא טוב למשוך הריון מעבר לזמן ולכן כשהתאריך עובר עושים מעקב להריון עודף ומעבר לזמן מסוים ההנחייה היא ליילד.

בלידה כך או כך אתה שותף. אני רגילה לשמוע מהצד הנשי על חווית הלידה הרצויה והרבה שמתבאסות על שהלך שונה ממה שציפו. והנה מגיע הצד הגברי של זה. אין מה לעשות, בחיים קורים דברים לא צפויים ובמיוחד לידה יכולה להיות לא צפוייה וצריך ללמוד לקבל ולהכיל. (כמו הודעה באמצע הלילה "הורים יקרים" וכל המעון בבידוד...). בסופו של דבר הלידה היא אירוע קיצוני וספציפי מאוד שעובר והחיים הם בהתנהלות השותפת. 

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

אז האקסית שלו לא אשכנזית במיוחד.

הכרתי כל כל מיני עם סיומות "יץ' שהן פחד אלהים.

ברקוביץ'

איצקוביץ'

ישראלוביץ'

או ביץ'. אלה הכי מפחידות.

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה