בימינו נפוץ מאד המושג "תינוק שנשבה", ומשתמשים בו בעיקר כדי להגדיר את החילונים אשר מחללים שבת בפרהסיה, וזאת כדי שלא להתייחס אליהם כאל גויים, שהרי לפי ההלכה, וכפי שנראה לקמן, כל מי שמחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כגוי לכל דבריו. ולכן, לא מעטים הם אשר מתייחסים בסלחנות למחללי שבת בפרהסיה, ומצדיקים את יחסם הזה כלפיהם בטענתם שמדובר ב"תינוקות שנשבו" ולכן לכאורה הם אינם בגדר גויים.

מהו אפוא גדר של "תינוק שנשבה" לדעת רבנו? האם צודקים אותם אשר מתייחסים לחילונים כאל "תינוקות שנשבו"? ובאלה עניינים נזכר מושג זה בהלכה? על כל אלה ועוד במאמר שלפניכם. חילקנו מאמר זה לשלושה חלקים בעקבות הופעת המושג "תינוק שנשבה" בספר "משנה תורה" בשלושה מקומות: פרק ראשון הלכות שגגות, פרק שני הלכות ממרים, ופרק שלישי הלכות רוצח ושמירת הנפש; ולבסוף הוספנו עוד שני פרקים: פרק רביעי מהלכות שבת, ופרק חמישי מפירוש המשנה מסכת חולין (א, ב).

א. הלכות שגגות

בהלכות שגגות (ב, ו) רבנו עוסק באדם שחייב להביא קרבן חטאת על פשע שעשה בשגגה, רבנו פוסק, שגם אדם שלא ידע שמעשהו הוא בגדר פשע, עדיין הוא חייב להביא קרבן חטאת לאחר שהכיר בכך שעשה עבירה, והנה פסק רבנו שם:

"כל המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא, אף-על-פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא – הרי זה חייב חטאת. כיצד, תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיוצא בהן – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן-כל-כיוצא-בזה".

ניתן להסיק מהלכה זו ארבע מסקנות: א) "תינוק שנשבה" הוא תינוק שנשבה לבין הגויים, כלומר מדובר בתינוק אשר גדל וחי בחברה של גויים גמורים; ב) תינוק שנשבה לבין הגויים, הוא אדם אשר לא יודע כלל שהוא יהודי ולא מהם ישראל ולא מהי דתם: "וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם"; ג) ואף-על-פי שלא ידע מאומה, כאשר נודע לו שהוא יהודי הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל עבירה ועבירה. כלומר, מכיוון שלא ידע כלל שהוא יהודי – פשעיו נחשבים לשגגות; ד) נשים לב שאפילו תינוק כזה אינו נחשב לאנוס, שהרי עדיין הוא חייב להביא קרבנות חטאת על כל עבירה ועבירה שעשה!

נמצא לפי הלכה זו, שיהודי חילוני בימינו אינו בגדר "תינוק שנשבה לבין הגויים", וחילול השבת בפרהסיה של החילוני בימינו אינו בגדר שגגה וכל שכן שאינו בגדר אונס אלא הוא בגדר מזיד – שהרי הוא יודע שהוא יהודי (ועשה ברית, ואולי אפילו עשה "בר מצוה"), ויודע מהו עם-ישראל, ויודע מהי דתו של עם ישראל, ולכן הוא כגוי לכל דבריו.