אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???

הכל, בעצם. אני אפילו לא יודעת מה התחיל ממה ואיך הכל הגיע לכאן, זה נראה כמו רצף ישיר של דברים שאיכשהו הובילו לקצה ההפוך. גלישה על ספקטרום או אם תרצו, על רצועת מוביוס.

המדהים הוא שלא משנה כמה אני נופלת, כמה אני נאבקת, אני תמיד חוזרת לפורום הזה כשרע לי. כמו כלבלב שהבית שלו הופצץ, אבל הוא עדיין חוזר תמיד, עייף ומזה רעב, משוטט בין החורבות ומוצא בהן נחמה.

הרבה מידי לומר, כלום לא לומר, לפעמים עדיף לשתוק, את יודעת?

כשמישהו כותב שהוא מתגעגע הוא אף פעם לא מתכוון אלייך, שרה טיפשה. את חסרת משמעות אך עדיין בעלת משמעות מועטה, בדיוק במידה שמאפשרת לך להיות בדיוק אבל בדיוק כמו כולם.

לפעמים אני כל כך מקנאת באנשים שלבד. אני רוצה לבד. אני רוצה שקט מחליא. אני רוצה לשמוע טנטון באוזן, אני רוצה שקרקוש הכפית בספל התה שלי יהיה הצליל היחיד שהמוח שלי יקלוט בשעות הבוקר. לפעמים אני לא מקנאת באנשים שלבד. זה תלוי.

אני לא יכולה לדחות את כולם רק כי אני רוצה אנשים ספציפיים שלעולם לא אשיג. אני לא יכולה לומר שאין לי חברים כשאני מוקפת אדם. אני לא יכולה להגיד שאין לי כלום כשיש לי כל מה שאחרים חולמים עליו, ויותר.

זה כאילו מושכים אותי כל הזמן לכיוונים מנוגדים. לא פלא שיש לי סימני מתיחה.