הכל, בעצם. אני אפילו לא יודעת מה התחיל ממה ואיך הכל הגיע לכאן, זה נראה כמו רצף ישיר של דברים שאיכשהו הובילו לקצה ההפוך. גלישה על ספקטרום או אם תרצו, על רצועת מוביוס.
המדהים הוא שלא משנה כמה אני נופלת, כמה אני נאבקת, אני תמיד חוזרת לפורום הזה כשרע לי. כמו כלבלב שהבית שלו הופצץ, אבל הוא עדיין חוזר תמיד, עייף ומזה רעב, משוטט בין החורבות ומוצא בהן נחמה.
הרבה מידי לומר, כלום לא לומר, לפעמים עדיף לשתוק, את יודעת?
כשמישהו כותב שהוא מתגעגע הוא אף פעם לא מתכוון אלייך, שרה טיפשה. את חסרת משמעות אך עדיין בעלת משמעות מועטה, בדיוק במידה שמאפשרת לך להיות בדיוק אבל בדיוק כמו כולם.
לפעמים אני כל כך מקנאת באנשים שלבד. אני רוצה לבד. אני רוצה שקט מחליא. אני רוצה לשמוע טנטון באוזן, אני רוצה שקרקוש הכפית בספל התה שלי יהיה הצליל היחיד שהמוח שלי יקלוט בשעות הבוקר. לפעמים אני לא מקנאת באנשים שלבד. זה תלוי.
אני לא יכולה לדחות את כולם רק כי אני רוצה אנשים ספציפיים שלעולם לא אשיג. אני לא יכולה לומר שאין לי חברים כשאני מוקפת אדם. אני לא יכולה להגיד שאין לי כלום כשיש לי כל מה שאחרים חולמים עליו, ויותר.
זה כאילו מושכים אותי כל הזמן לכיוונים מנוגדים. לא פלא שיש לי סימני מתיחה.
