אני נמצאת בתקופה הזויה בתור בעלת תפקיד עזרה בקהילה. ובתקופה הזו התפקיד עמוס.
אני חושבת שהגעתי למסקנה שהגעתי לשימוש בכל האנרגיה הרגשית שלי. עוד מאומת ועוד בידודים ועוד משפחה ועוד משפחה וכל זה בנוסף לב"ה בישולים ליולדות במקביל ועוד מקרים כאלה ואחרים שזקוקים לתשומת הלב שלהם... מבחינה טכנית אני עמוסה. מבחינה נפשית.... אני כנראה עמוסה מאודדדדד.

היטם התעוררתי מאוחר. יום החזרת עוברים... (סבב מוקפאים למי שמכירה)
והיו לי משימות כאלה ואחרות שקשורות לתפקיד ובנוסף בגן לא בדיוק היו אנשי צוות כך שהיו לי בבית 2 ילדים בלי גן🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️
בקיצור הכל סובב סביב המציאות ההזויה..
באמצע ההתארגנויות.... פתאום טלפון ממכון פוע"ה. נופל. לי. הלב.
אמאל'הההההההה שכחתי לקבוע עם המשגיחה!!!!!!!
אני עונה בהיסטריה לטלפון, מחכה לשמוע מה יהיה גורלי....
ואז עונה לי הבחור מהפיקוח ההלכתי (מי שלא יודעת, צריך בכל תהליכי הפוריות פיקוח של שליח חיצוני שלי בתוך המעבדה לוודא שחלילה אין טעויות) ושואל אם יש לי היום החזרה, עניתי שכן ומצטערת ששכחתי לעדכן אתכם! ענה לי ישר שהכל בסדר ושהתקשרו אליהם מהמעבדה ושהם ישר שלחו משגיחה. לא ידעתי את ליבי מרוב הקלה והודיה לבחור הזה. אמרתי לו מלא פעמים תודה רבה ושאני ממש מעריכה ולא יודעת מה עוד אמרתי😅 רק יודעת שהרגשתי שזכיתי בלוטו, באמת. בסוף הוא הוסיף שזה לא קרה להם פעם ראשונה והם יודעים לטפל במקרים כאלה מהר.... (עדין לא ממליצה לאך אחת לחוות את השניות שחוויתי שכבר היו סרטים שאין החזרה היום!!!!)
ב"ה מלא פעמים....
המשכתי להתארגן....

מפה לשם -

יצאנו מהבית בשעה המתוכננת. 13:00.
זה לא היה מצליח בלי העזרה והתמיכה של בעלי.
אשריו. ממש זכיתי בבעל חרוץ!
כבר בדרך לאוטו הרגשתי שאני מתחילה להיות רעבה והמחשבה שמי יודע מתי ייכנס לפי אוכל רק הרעיבה אותי יותר ככל שהדקות עברו.
התחלתי לחשוב ולברר על להזמין אוכל מבחוץ, אבל זה לא באמת הסתדר מבחינת הלו"ז.
אז חשבתי להזמין איזשהו סלט מאיזור הבי"ח אבל הם לא ענו לטלפון.
התייאשתי מזה קצת.
ובדרך לבי"ח (הלא ארוכה מדי) התפללתי ואמרתי את ההתחייבויות שלי... ובהמשך דיברתי עם בעלי על המועקה שיש לי. לא עזר עדין.

הגענו לבי"ח, בעלי הוריד אותי והלך לחפש חניה.
הגעתי לקבלה ואז אני רואה שלטים שהחל מיומיים קודם, אין כניסת מלווים לחדר התאוששות בגלל הקורונה.
מה שאומר בעצם שבעלי יחכה לי במשך כלללל הפרוצדורה בחוץ, ליד הקבלה. המועקה התרחבה בקצב עכשיו.

חיכיתי לתורי. בלחץ ומתח.
הכרוז אמר את המס' שלי. התיישבתי מול המזכירה. התחילה לטפל בי, וכל דקה ודקה שעוברת, אני מרגישה שהמועקה מאיימת להתפרץ וחשבתי שאני לא אעמוד בזה.
ובאמת זה פשוט קרה... ככה מול המזכירה.... הדמעות התחילו לזלוג ללא שליטה. אבל יחד עם זאת היו מאופקות. כאילו ידעו מה המינון הנכון עכשיו לרדת. והקול שלי גם היה בשליטה ולא שברירי מדי.
אני חושבת שהמזכירה שמה לב אבל היתה רגישה מספיק בשביל להתעלם.
היא כן אמרה שאולי בעמדת האחיות יאשרו כניסת מלווה אז שאשאל אותן. ניסתה לשדר אופטימיות.
משהו התחיל להירגע.
הודתי למזכירה מאוד על הכל. הרגשתי שכלום לא מובן מאליו. כל המצב הזה שאני יושבת בקבלת המחלקה והעולם בטירוף (לא באמת באמת, אבל כך זה נראה לנו כלפי חוץ, לעין סתמית, כי ברור שה' מנהיג את העולם הצורה מסויימת שלא ברורה לנו כעת) היה נראה לי פלאי ולא מובן מאליו. אשכרה זכיתי שתהיינה נשות צוות המזכירות לטפל בי ובכמותי שבאנו לטיפול הזה! הרצון לשגרה ולעסוק בקידום החיים עומד לנגד עיניי. לא יכולתי שלא להודות לה מקרב לב.

כשסיימתי איתה את ענייני הקבלה, בדיוק בעלי הגיע. אמרתי לו שאין מלווה ושננסה את מזלנו אצל האחיות. הייתי עדין עצובה...

חיכינו עוד כמה דקות שבהן התחלתי לעכל שאכנס לבד (זו לא הפעם הראשונה... אבל הפעם הייתי זקוקה לו יותר נפשית).
הגיע תורנו, תורי. נכנסתי ודי מהר אחרי ששאלו לשמי שאלתי במילים אלו: "אני יכולה להתחנן על נפשי שבעלי ייכנס איתי רק להמתנה מאחורי הוילון???🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻"
הן ענו ישר, לא.
אנחנו לא יכולות.
התאמצתי עוד ושאלתי (בחוצפה כלשהי כי הרגשתי שאני *חייבת* אותו נפשית)
"אבל רק בוילון, הוא לא יצא לשום מקום!"
זה לא קשור לזה בכלל. ענתה לי האחות.
ואז... אמרתי לעצמי, ****, יש עוד שיקולים בעולם. לא הכל ידוע לי. לא הכל מובן לי. יש עוד דברים שקורים ושצריך להתחשב בהם.
ואז.... התגובה הבאה שלי היתה....
"כל הכבוד לכן שאתן באות לעבוד בטירוף הזה. לא מובן מאליו. תודה!"
ואז האחות שענתה לי ראשונה 'לא' גם חייכה ובמקביל העיניים שלה אמרו "עכשיו את מדברת לעניין"
הרגשתי שוב ברת מזל שיש לי צוות שמטפל בי ומקבל אותי. ועוזר לי לזכות להרות ולהיות אמא לעוד אוצר בנוסף לשפע שזכיתי ושיש לי בבית....

הגעתי לוילון המיוחל, עשיתי כדבריהן והורדתי את החלק התחתון והתכסתי עם עוד חלוק... חיכיתי מלאאאא זמן איזה 40 דקות... והתחיל לי לחץ של מתי אוציא את הקטן מהמעון... אבל המנהלת של המעון המהממת הסכימה שיישאר בקבוצה של השעה המאוחרת... איזה אלופה. כמה ניסים וכמה יש להעריך מה שקורה!!!!

פתאום, היה לי מוזר.
המועקה שהיתה עד לא מזמן - לא היתה. הרגשתי שמישהו הכניס את ידו ופינה את המועקה מהחזה ואת המחנק מהגרון.
חזרתי להיות עצמי, והרחמים העצמיים והדיכדוך פשוט לא היו שם.

נכנסתי טובת לב לטיפול. תמיד אני שמחה לראות את הרופא שלי. הוא ממש מיוחד ושליח ענק....

יחד עם זאת, עדין המחשבות על המציאות ההזויה היו בראשי. הזכיר לי כאילו אנחנו במלחמה כזאת מהבחינה שאין אנשי צוות והורידו את המלווים....

הרופא שלי התותח (באמת!) התחשב בי והתייחס לכאב כלשהו שהיה במהלך הפרוצדורה... ובסוף ביקשתי ממנו שישחרר אותי מהר בגלל המעון של הקטן... והאלוף שיחרר (אצל בעלי) עוד לפני שחזרתי מלהתרוקן בשירותים!!!!!!!
יצאתי *אני* מבית החולים... דיברתי עם בעלי סתם על דברים. כן חיפשתי משהו לאכול בדרך אבל ידעתי שמתוק לא יתן לי מה שאני מחפשת... אלא פשוט לתת לרגשות שלי להיות....

הגענו הביתה שמחים ורעבים



תודה למי שהיתה דותפה איתי וקראה איתי את החוויה. עוזר לי לעבד!

לבטטה בחודש תשיעי שרובצת כל היום עם הטלפון 🤦🏾‍♀️

סיימתי עכשיו לראות המירוץ למיליון, ממש אהבתי! לא חייב להיות בסגנון. מה שכן, אהבתי שקללות צונזרו, לא היו יותר מדי יחסים בין גבר לאישה (וגם אם כן זה היה ממש שולי ולא חלק מהתוכן) והלבוש של הנשים היה נסבל יחסית...

אני לא מצליחה לראות עונות ישנות יותר, אם מישהי יודעת איך אפשר לראות, אשמח! 

שכחתי לשאול את הרופאה מה היא חושבת אם זה בן או בת מה אתן חושבות לפי התמונה