קוראת פה הרבה ואשמח לפרוק
אנחנו כמעט שלושה חודשים אחרי לידה ראשונה וטראומטית עבורי. לקח לי זמן להתאושש פיזית (ועדיין מתאוששת) ובטח נפשית. ההריון הגיע אחרי טיפולים ארוכים וכואבים כך שהכל מתגמד.
מהרגע שחזרנו לבית, אני מרגישה שבעלי לא עשה עדיין את המעבר מנשוי ללא ילדים לאבא. הוא לא עוזר, רוצה "שישרתו אותי" (ציטוט), כשהתינוקי בוכה, הוא מרים אותו רק אם אני מבקשת שוב ושוב ושוב ואז עושה פרצופים ורוטן. יצא כמה פעמים שהוא אמר שאין לו כוח לילד, חבל שאין טיפות שינה לילדים ויצא שאפילו צעק עליו שישתוק.
אני לא שותקת לו על זה ובכל פעם שהוא מתעצבן על התינוק או מתנהג אליי כמו אפנדי, יש מריבה שאחריה הוא אומר שהןא מבין שטעה אבל.. המילים שלו ריקות מתוכן.
אתמול הגיע השיא. הוא חזר מהעבודה מאוד מאוחר, התינוק כבר היה אחרי מקלחת ובאמצע הבקבוק. הוא לא טרח לגשת לתינוק או אליי ולומר שלום אלא ישר הלך למקרר וזאת למרות שאמרתי לו שיש סיר על הגז ושיחכה בסבלנות שהתינוק יגמור לאכול ואתפנה לסיים את הבישול (כמובן שהשייח חא מבשל כי הוא לא יודע ומתעצל ללמוד). בינתיים הוא עשה רעש למרוץ שביקשתי שלא ושהוא יודע לא להרעיש בזמן ההרדמה והתינוק התעורר. אחרי כמה נשימות עמוקות, הצלחתי להרדים אותן והכנתי לשייח אוכל (שאחריו, ממש כמו תינוק, נרדם על הספה). בקושי הספקתי למזוג לי אוכל והתינוק התעורר. הרמתי אותו וביקשתי מבעלי שיחזיק אותו בזמן שאתן לו מנה קטנה של אוכל. הוא התחיל לרטון, אמר שלא רוצה להרים, הוא רוצה לישון ונמאס לו. כבר התפוצצתי. זאת אני שלא ישנה, לא אוכלת ולא מתפקדת ודואגת לשמור לו על הבית והוא רוצה לישון. בקיצור, רבנו שוב והגעתי למסקנה שאני לא יכולה להיות איתו יותר. די, נמאס. היינו בטיפול זוגי ממש בתחילת הנישואים כדי לקבל כלים והכוונה והיה טוב. בגדול, הזוגיות שלנו טובה עד הלידה. מעבר לכך, מרגישה כמו שני שותפים. כבר כמה חודשים לא קיימנו יחסים (סבלתי מבחילות יהקאות בהריון אז היה קשה ועדיין לא התחלנו במניעה אחרי הלידה) ואין איזשהו מגע של חיבה.
נמאס לי, ממש. מרגישה שלבד יהיה לי יותר קל ומעבר לזה, התינוקי לא אמור להרגיש ולגדול עם אבא כזה. כשאמרתי לו את זה, התגובה שלו הייתה "אבל הוא לא מבין עברית".
טיפול מבחינתי כרגע לא על הפרק. לא מרגישה שיש לי פרטנר...
אנחנו כמעט שלושה חודשים אחרי לידה ראשונה וטראומטית עבורי. לקח לי זמן להתאושש פיזית (ועדיין מתאוששת) ובטח נפשית. ההריון הגיע אחרי טיפולים ארוכים וכואבים כך שהכל מתגמד.
מהרגע שחזרנו לבית, אני מרגישה שבעלי לא עשה עדיין את המעבר מנשוי ללא ילדים לאבא. הוא לא עוזר, רוצה "שישרתו אותי" (ציטוט), כשהתינוקי בוכה, הוא מרים אותו רק אם אני מבקשת שוב ושוב ושוב ואז עושה פרצופים ורוטן. יצא כמה פעמים שהוא אמר שאין לו כוח לילד, חבל שאין טיפות שינה לילדים ויצא שאפילו צעק עליו שישתוק.
אני לא שותקת לו על זה ובכל פעם שהוא מתעצבן על התינוק או מתנהג אליי כמו אפנדי, יש מריבה שאחריה הוא אומר שהןא מבין שטעה אבל.. המילים שלו ריקות מתוכן.
אתמול הגיע השיא. הוא חזר מהעבודה מאוד מאוחר, התינוק כבר היה אחרי מקלחת ובאמצע הבקבוק. הוא לא טרח לגשת לתינוק או אליי ולומר שלום אלא ישר הלך למקרר וזאת למרות שאמרתי לו שיש סיר על הגז ושיחכה בסבלנות שהתינוק יגמור לאכול ואתפנה לסיים את הבישול (כמובן שהשייח חא מבשל כי הוא לא יודע ומתעצל ללמוד). בינתיים הוא עשה רעש למרוץ שביקשתי שלא ושהוא יודע לא להרעיש בזמן ההרדמה והתינוק התעורר. אחרי כמה נשימות עמוקות, הצלחתי להרדים אותן והכנתי לשייח אוכל (שאחריו, ממש כמו תינוק, נרדם על הספה). בקושי הספקתי למזוג לי אוכל והתינוק התעורר. הרמתי אותו וביקשתי מבעלי שיחזיק אותו בזמן שאתן לו מנה קטנה של אוכל. הוא התחיל לרטון, אמר שלא רוצה להרים, הוא רוצה לישון ונמאס לו. כבר התפוצצתי. זאת אני שלא ישנה, לא אוכלת ולא מתפקדת ודואגת לשמור לו על הבית והוא רוצה לישון. בקיצור, רבנו שוב והגעתי למסקנה שאני לא יכולה להיות איתו יותר. די, נמאס. היינו בטיפול זוגי ממש בתחילת הנישואים כדי לקבל כלים והכוונה והיה טוב. בגדול, הזוגיות שלנו טובה עד הלידה. מעבר לכך, מרגישה כמו שני שותפים. כבר כמה חודשים לא קיימנו יחסים (סבלתי מבחילות יהקאות בהריון אז היה קשה ועדיין לא התחלנו במניעה אחרי הלידה) ואין איזשהו מגע של חיבה.
נמאס לי, ממש. מרגישה שלבד יהיה לי יותר קל ומעבר לזה, התינוקי לא אמור להרגיש ולגדול עם אבא כזה. כשאמרתי לו את זה, התגובה שלו הייתה "אבל הוא לא מבין עברית".
טיפול מבחינתי כרגע לא על הפרק. לא מרגישה שיש לי פרטנר...
מדברים
