זה מעצבן אותי כי אכפת להם רק מעצמם,לא אכפת להם מה אני רוצה כרגע.
אכפת להם מיזה שהבת שלהם תיהיה נורמלית,ותקום בבוקר ותישן ותלך לאולפנה ותלמד כמו ילדה טובה ולעזור בבית,ואין מקום לבחירה שלה לא ללמוד. אמרתי להם,זה בסדר אני לא יאשים אותכם עוד כמה שנים למה לא הכרחתם אותי לעשות בגרות.אבל ברגע שממש התעקשתי,הלך כל הנחמדות והרצון הטוב לעזור והם מתחילים בכעסים וצעקות. אין לי שום מקום לבחור. אחר כך מתפלאים למה אם לא עושים בשבילי אני לא עושה,מה אתם לא מבינים,זה אתםםם אתם לא נותנים לי שום מקום לטעות וליפול,אתם לא מבינים שאני לא ילמד בלי לטעות,הם לא מסוגלים לתת לי לטעות,או לתעות,או אפילו לתהות. זה מעצבן אותי,מעצבן אותי ככ. ומעצבן שאני לא מצליחה לשתוק ולא לצעוק עליהם בחזרה. אני רוצה לשתוק. לא מגיעה להם תשובה ממני.
כשהיא שואלת מה איתי,היא רוצה לשמוע רק תשובה שנוחה לה,היא רוצה לשמוע שטוב לי ואני ישנה בשקט. בגלל זה זה כל כך מעצבן,אין לי שום רצון לדבר איתם או להצטרך מהם משו בחיים.
וזה מבאס,כי בסוף אני לא מסוגלת להסתדר בלעדיהם.. בלי הכסף שלהם או הדאגה שלהם. כי אני לא יודעת להסתדר בלי שדואגים לי,בגלל זה אני ככ שונאת את זה. ואני שונאת כי אני יודעת שהם צודקים,והם לא נותנים לי ליפול ולא נותנים לי לשקוע בתוך החושך הסמיך הזה לרגע. ואני אוהבת אותו,אוהבת את החושך. לא באלי אור. שונאת. וזה מעצבן שהם צודקים שמכריחים אותי לעשות את האמת, לא .רוצה. חוץ מזה שזה לא כל האמת,יש אמת גם ברצונות האחרים שלי,עם כל הכבוד. זה לא בסדר שהם מבטלים אותם כאילו זה כלום.
אין לי מקום.
אני בחיים לא יספר מה באמת,כי אני יודעת שזה משו שהאוזן שלה לא מסוגלת להכיל.
שהוא כותב לי מכתבים על זה שזה לא חיים באמת,על זה שהלילה זה בשביל לישון והיום להיות ערים והנשמה עולה ומקבלת כוחות מלמעלה,וזה היה אמור להיות דיבורים שאני אוהבת,אבל זה עושה לי מר בלב,ורצון לבכות.
שהיא שואלת אם טוב לי,ואני לא יודעת מה להגיד,כי לא טוב אבל היא לא תוכל לשמוע את זה ואני לא ידע גם להסביר למה. ואין לי כח לשאלות ואין לי כוחות לדאגה. אני שונאת שדואגים לי זה באמת השנוי עלי.

אין . לי . מקום.
אני רוצה אותו כברררר אני רוצה מישו שיבוא ויחבק אותי,כשאני כל כך לבד)

סו,
עברתי לפגוע בעצמי דרך אנשים
כמה נחמד

בעולם המשוגע הזה כולנו בודדים משום מה

אוף

 

גוזל, חתוך את השמיים.

עמלק, תסתלק.