"איך קוראים לך?"
אני שואלת בלי לטרוח ולהרים את עיני מהרשימה. חסר טעם, ויותר מדי ספורטיבי.
אני עושה זאת רק לאחר ההבנה שעברו כבר כשתי דקות וטרם נעניתי.
"איך קוראים לך?"
-"לא חשוב"
-"גברת, אני מבינה שהמצב לא קל, אבל אם לא אדע את השם שלך, לא נצליח להתקדם עם הרשימות"
-"רשימות הן עניין לרובוטים"
-"גברת, בבקשה! השעה שמונה בערב!"
עוד כמה שניות עברו וכמעט התפוצצתי. הרי מי שבא הנה- וכי אדם כפה אותו? הלא מרצונה באה. אילו היתה מסרבת- הרי שהיתה מגיעה הנה בלוויית אחות...
היא המשיכה להביט בי, בטלפון האדום, בקלסרים על השולחן, כאילו אין דבר בעולם שלא ברור לה והכול נתון לבחירתה האישית.
"למה את פה?" אני שואלת "את רגילה".
מבטה מתרומם ונח עלי כאילו לא ציפתה לדבר כזה.
"כך צריך וכך הוחלט"
" גברת.." אני מתרוממת מעט ומביטה בה. חבל שלא עשיתי את זה קודם.
"גברת, אני פה כבר שנתיים. שתינו יודעות שלא צריך"
היא שותקת ומביטה הישר לעיני. אולי לכן לא עשתה זאת קודם. הן כמו חרב, רק חומה.
"מגיעים לפה אנשים שהיו הורגים את הפקיד אם לא היו קשורים בידיים. נערות ששוקלות כמו ילד. אנשים שרוצים למות. לא אנשים כמוך. לא.. חיים"
היא שותקת, ואני אוזרת עוד קצת אומץ.
"המצב לא קל, אני מבינה את זה, גם אני חיה בעולם. אני רואה כאן סרטים שרק אנשים מפלדה יכולים לראות. אבל את בריאה.. יש לך רצונות, שכל. יש לך ידיים להרים את התיק ורגליים לבוא ופה להודיע לי שאת כאן. קחי אותם, ולכי למקום שייקח את זה.. "
אני מפסיקה כשאני רואה דמעות.
ואני רואה
*****
דשא. בניינים צבועים בכתום, חום, וורוד שאינו מעורר בחילה. ציפור על הדשא, עץ דקל גבוה עם עוד ציפורים עליו. על יד הבניין משוטט כלב.
נערות עם תיקי ענק ופנים שמחות מתפזרות בין הביתנים, מפטפטות, צוחקות, מביטות..
אישה מכוסת ראש יוצאת מאחד הבתים. היא נמרצת ומחייכת, וידיה אוחזות בכמה ילדים שכל מטרתם להתרחץ במזרקה, או לחלופין להשיג כמה עפרונות לציור.
הבנות רצות אליה והיא מחבקת אותן.
איש מזוקן יוצא מאחד הביתנים האחרים, ומזמן כמה מהבנות באצבעו. הוא מספר להן משהו וקול צחוקן נעים. הן מארגנות יחד איתו את אירועי החג.
כמה בנות כבר רצות לחדר האוכל. אחרות למשרד, לשאול האם מותר לקחת כמה דפים, שהבדיחות שייכתבו עליהם ייתלו באולם ויעוררו הערצה ליוצריהן.
היא ניתקת מהחבורה. על גבה תיק גדול, והיא פונה לצאת.
האישה כסוית הראש מביטה בה בצער. האיש בעל הזקן מביט גם הוא, וחושב.
אחת הבנות רצה אחריה ומשיגה אותה.
"כמה זמן?"
הן מביטות זו בזו. אם היתה פונה אליה לפני חודש, היתה מחבקת אותה. עכשיו חבל לעשות זאת.
"אני לא יודעת. כמה שצריך"
"וצריך בכלל?"
שקט
"את הרי יודעת כמה אוהבים אותך פה. מה את מחפשת? את כמו כולן..."
"אם כך היה, וודאי הייתי נשארת"
"וכי מה חסר לך? את כל סיפורייך מכירים פה, ועל אף הכול אהובה את"
"אהוב גם האילם העומד על פתח אולם הרצאות".
הלוואי שיכלה לחבק. חבל להרגיש, הרי בכל מקרה יכאב.
"לפחות תחייכי.. אולי תכירי מקום שירגיע אותך. רק ישאלו לשמך ומיד יבינו כמה את נפלאה"
היא אינה מחייכת.
פעמים רבות חייכה.
כמו שכאן, לפני כמה חודשים.
כשבחורה חייכה אליה וחיבקה את כתפה בשמחה
"כיף להכיר. את נראית חכמה מאוד"
והיא לא ידעה מה להגיד, שלא תברח לה. חכמה היא. פה יעריכו אותה. לא יתנו לה להשמט.
"איך קוראים לך?"
שערה הנעים התבדר ברוח והיא הרגישה אז את השמחה ההיא, שאינה דורשת דבר פרט לפתיחת דלתות.
"קוראים לי מיכל".
"מיכל? איזה שם יפה. הבנות סיפרו לי שהרשמת אותן. תרצי לעזור בהכנות לחגים?"
"אני? בטח, אשמח מאוד".
****
האנשים הרגילים מכינים את החג.
המשוגעים- מתכנסים במיטות.
והיא..
כבר אינה יודעת. משוגעת לרגילים ורגילה למשוגעות. שמא תחפושת של אחר תיקח לה. שמא תסתגר. מאז היתה ילדה לא הביטה בעיניים. וכי טעתה כשעשתה זאת?
הרי בין כך ובין כך אין המראה עוזרת. לשם מה להוריד ממנה את הכיסוי.
היא רוצה למוטט את העולם, להיות כמו המשוגעים, שאין דורשים מהם דבר מלבד שיראו את דורשי טובתם ויאמינו בהם.
היא רוצה למחוק את השיגעון, שלבני האדם הרגילים הוא רע.
אבל אינה יכולה לעשות זאת. שכן לעתים, ברגעים בהם היא לבדה, עדיין היא מפזרת את שערה ונעמדת בעולם כאחת ממנו, ונזכרת-
"קוראים לי מיכל".
אני שואלת בלי לטרוח ולהרים את עיני מהרשימה. חסר טעם, ויותר מדי ספורטיבי.
אני עושה זאת רק לאחר ההבנה שעברו כבר כשתי דקות וטרם נעניתי.
"איך קוראים לך?"
-"לא חשוב"
-"גברת, אני מבינה שהמצב לא קל, אבל אם לא אדע את השם שלך, לא נצליח להתקדם עם הרשימות"
-"רשימות הן עניין לרובוטים"
-"גברת, בבקשה! השעה שמונה בערב!"
עוד כמה שניות עברו וכמעט התפוצצתי. הרי מי שבא הנה- וכי אדם כפה אותו? הלא מרצונה באה. אילו היתה מסרבת- הרי שהיתה מגיעה הנה בלוויית אחות...
היא המשיכה להביט בי, בטלפון האדום, בקלסרים על השולחן, כאילו אין דבר בעולם שלא ברור לה והכול נתון לבחירתה האישית.
"למה את פה?" אני שואלת "את רגילה".
מבטה מתרומם ונח עלי כאילו לא ציפתה לדבר כזה.
"כך צריך וכך הוחלט"
" גברת.." אני מתרוממת מעט ומביטה בה. חבל שלא עשיתי את זה קודם.
"גברת, אני פה כבר שנתיים. שתינו יודעות שלא צריך"
היא שותקת ומביטה הישר לעיני. אולי לכן לא עשתה זאת קודם. הן כמו חרב, רק חומה.
"מגיעים לפה אנשים שהיו הורגים את הפקיד אם לא היו קשורים בידיים. נערות ששוקלות כמו ילד. אנשים שרוצים למות. לא אנשים כמוך. לא.. חיים"
היא שותקת, ואני אוזרת עוד קצת אומץ.
"המצב לא קל, אני מבינה את זה, גם אני חיה בעולם. אני רואה כאן סרטים שרק אנשים מפלדה יכולים לראות. אבל את בריאה.. יש לך רצונות, שכל. יש לך ידיים להרים את התיק ורגליים לבוא ופה להודיע לי שאת כאן. קחי אותם, ולכי למקום שייקח את זה.. "
אני מפסיקה כשאני רואה דמעות.
ואני רואה
*****
דשא. בניינים צבועים בכתום, חום, וורוד שאינו מעורר בחילה. ציפור על הדשא, עץ דקל גבוה עם עוד ציפורים עליו. על יד הבניין משוטט כלב.
נערות עם תיקי ענק ופנים שמחות מתפזרות בין הביתנים, מפטפטות, צוחקות, מביטות..
אישה מכוסת ראש יוצאת מאחד הבתים. היא נמרצת ומחייכת, וידיה אוחזות בכמה ילדים שכל מטרתם להתרחץ במזרקה, או לחלופין להשיג כמה עפרונות לציור.
הבנות רצות אליה והיא מחבקת אותן.
איש מזוקן יוצא מאחד הביתנים האחרים, ומזמן כמה מהבנות באצבעו. הוא מספר להן משהו וקול צחוקן נעים. הן מארגנות יחד איתו את אירועי החג.
כמה בנות כבר רצות לחדר האוכל. אחרות למשרד, לשאול האם מותר לקחת כמה דפים, שהבדיחות שייכתבו עליהם ייתלו באולם ויעוררו הערצה ליוצריהן.
היא ניתקת מהחבורה. על גבה תיק גדול, והיא פונה לצאת.
האישה כסוית הראש מביטה בה בצער. האיש בעל הזקן מביט גם הוא, וחושב.
אחת הבנות רצה אחריה ומשיגה אותה.
"כמה זמן?"
הן מביטות זו בזו. אם היתה פונה אליה לפני חודש, היתה מחבקת אותה. עכשיו חבל לעשות זאת.
"אני לא יודעת. כמה שצריך"
"וצריך בכלל?"
שקט
"את הרי יודעת כמה אוהבים אותך פה. מה את מחפשת? את כמו כולן..."
"אם כך היה, וודאי הייתי נשארת"
"וכי מה חסר לך? את כל סיפורייך מכירים פה, ועל אף הכול אהובה את"
"אהוב גם האילם העומד על פתח אולם הרצאות".
הלוואי שיכלה לחבק. חבל להרגיש, הרי בכל מקרה יכאב.
"לפחות תחייכי.. אולי תכירי מקום שירגיע אותך. רק ישאלו לשמך ומיד יבינו כמה את נפלאה"
היא אינה מחייכת.
פעמים רבות חייכה.
כמו שכאן, לפני כמה חודשים.
כשבחורה חייכה אליה וחיבקה את כתפה בשמחה
"כיף להכיר. את נראית חכמה מאוד"
והיא לא ידעה מה להגיד, שלא תברח לה. חכמה היא. פה יעריכו אותה. לא יתנו לה להשמט.
"איך קוראים לך?"
שערה הנעים התבדר ברוח והיא הרגישה אז את השמחה ההיא, שאינה דורשת דבר פרט לפתיחת דלתות.
"קוראים לי מיכל".
"מיכל? איזה שם יפה. הבנות סיפרו לי שהרשמת אותן. תרצי לעזור בהכנות לחגים?"
"אני? בטח, אשמח מאוד".
****
האנשים הרגילים מכינים את החג.
המשוגעים- מתכנסים במיטות.
והיא..
כבר אינה יודעת. משוגעת לרגילים ורגילה למשוגעות. שמא תחפושת של אחר תיקח לה. שמא תסתגר. מאז היתה ילדה לא הביטה בעיניים. וכי טעתה כשעשתה זאת?
הרי בין כך ובין כך אין המראה עוזרת. לשם מה להוריד ממנה את הכיסוי.
היא רוצה למוטט את העולם, להיות כמו המשוגעים, שאין דורשים מהם דבר מלבד שיראו את דורשי טובתם ויאמינו בהם.
היא רוצה למחוק את השיגעון, שלבני האדם הרגילים הוא רע.
אבל אינה יכולה לעשות זאת. שכן לעתים, ברגעים בהם היא לבדה, עדיין היא מפזרת את שערה ונעמדת בעולם כאחת ממנו, ונזכרת-
"קוראים לי מיכל".
