שֶׁנִּמְשְׁכוּ לִשְׁתִיקָה עֲיֵפָה.
כָּל הַפְּעָמִים בָּהֶן הַמִּלִּים עָמְדוּ מִנֶּגֶד
תָּבְעוּ אֶת מַבָּטִי וְאָז טָבְעוּ בּוֹ.
כְּבָר זְמַן מָה שֶׁאֵינִי מַבְדִּילָה בֵּין הָעֶצֶב לְחִיּוּךְ הַמִּתְנַחֵם.
(אַךְ פַּס דַּק שֶׁל לְבַדּוּת מַפְרִיד שָׁם)
אֲנִי נוֹדֶדֶת מִגֶּשֶׁם אֶחָד לָאַחֵר נוֹדֶדֶת מִתּוֹכִי אֶל עַצְמִי.
מִדִּמְעָה אַחַת לְאַחֶרֶת
בְּשֶׁקֶט, אֲשֶׁר אֵינוֹ מִתְגַּבֵּר.
כְּבָר חָלְפוּ עָלַי יָמִים בָּהֶם נִגְנַז שִׁירִי וְנִנְטַשׁ.
הוּא הָיָה נֶאֱלַם וַאֲנִי בְּעִקְבוֹתָיו נֶעֱלֶמֶת.
אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ לְסַפֵּר עַל דַּקּוֹת עַל גַּבֵּי שָׁנִים
הַנִּמְשָׁכִים בִּי לִשְׁתִיקָה עֲיֵפָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי. נוֹאֶשֶׁת.

