הנתונים בצרה ובשביה
העומדים בין בים ובין ביבשה
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה
ומאפילה לאורה
ומשעבוד לגאולה
השתא בעגלא ובזמן קריב"
וואו. איך הרגשתי את המילים האלה על בשרי בתקופה האחרונה.
מנסה להעלות קצת מזה על הכתב, במקום הזה שכ"כ יקר לי.
הרגשתי ממש ממש לא טוב.
זה היה כל כך הרבה דברים ביחד... וזה נראה כמו נצח.
בליל של דברים קשים אחד בתוך השני, ורק מנסים למצוא איפה אנחנו בתוך כל זה.
הכאבים היו יותר מהכל, משהו מפחיד שפשוט משתק וזהו, אי אפשר לתפקד.
גם כשמנסים לישון, גם כשרק שוכבים במיטה – הכאב הזה
ואתה פשוט חסר אונים למולו...
גם לנוח אי אפשר,
ומשככי הכאבים בקושי בקושי עוזרים, אז גם כשלוקחים אותם סביב השעון עדיין מרגישים פשוט משותקים ח"ו,
והקור הזה, קור שחודר את העצמות, ובדיוק אז המזגן מקולקל. ומגיע הטכנאי ואומר שהוא לא יודע איך לתקן. וקר. כל הזמן קר. אז מאלתרים ומנסים עם דברים אחרים.
והדברים הקטנים האלה, שפתאום כל אחד מהם מצטרף לחוסר אונים ולתחושה של הקושי, אם זו הכביסה הרטובה שנערמת וגם המייבש התקלקל,
הכוחות שפשוט יצאו מהגוף ואין מושג איפה הם או מתי ואם הם יחזרו אי פעם,
הדאגה לאיש שגם לא מרגיש טוב וגם כאוב מאוד כבר יותר מדי ימים
הדאגה לילדים, לכל אחד ואחת מהם, דאגה כללית שיהיו בסדר ושיהיה להם טוב, ודאגה פרטית לכל אחד במה שהוא צריך בשלמות.
הדאגה לעצמי שמה קורה לי פתאום? מה זו ההרגשה הרעה הזו? ואיך יוצאים ממנה? ולמה היא לא עוברת?
הדאגה לאחים, להורים, לעולם כולו, ששומעים גם בפן האישי-משפחתי וגם בפן הכללי-עולמי שפשוט כולם כולם לא מרגישים טוב!
ושוב תחושת חוסר האונים
ובידוד.
ואי אפשר להיות עם הילדים.
וגם אישי וגם אני בבידוד.
ואיך הילדים יסתדרו? אבל מצד שני הם חייבים כי אנחנו לא רוצים שיחלו חלילה ויפגעו חלילה, אז אין ברירה.
והם מדהימים, מסתדרים, מתבגרים בעל כורחם, מנסים מה שאפשר, מדהימים ממש!
ושבת.
והאמצעי, בן 9, עושה קידוש לאחים שלו ואני מהחדר שומעת ודמעות של הודיה עצומה לקב"ה.
והגדולה מוזגת להם מהאוכל.
והם יושבים שם, שלושתם, ואוכלים ארוחת שבת בלי אבא ואמא.
והם עוד יום ועוד יום דואגים אחד לשניה,
כמה קטנים ככה גדולים מהחיים!
ושוב הכאבים האלה, שלא מרפים לרגע.
ואז מגיע הלילה. ולכאב מצטרף הפחד, החרדה, מה יהיה ומה יש בכלל עכשיו? ואיך נסתדר? ואיך אפשר להכיל את הכאב המשוגע הזה?!
וזה לבכות בכל פעולה שהיא מכאב ומתסכול,
ללכת לשירותים ולבכות,
לישון ולבכות,
אי אפשר להכיל את זה
מרגישה שאני משתגעת מכאב.
והגעגוע לעבודה, לזוגות, לאנשים
והגעגוע לביחד ולא לבידוד הבודד
והגעגוע לקירבה, לפנים בלי מסיכה
והבית שדורש את שלו ולא מקבל,
והזוגיות שרוצה יותר אבל אי אפשר עם המחלה הזאת
ובית הספר שאין והנפש של הילדים ושלי ושל כולם
ושוב הכאבים
והלילות
והפחדים
והחרדות
ואתה תלוי על בלימה
ומרגישה כל כך חזק כל הזמן ש"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"
ואז הגדולה מתחילה גם להרגיש לא טוב.
ובדיקה, והיא חיובית.
ואז גם האחים שלה.
ואז כולנו מאומתים. וכולנו בבידוד.
ולפחות אפשר לחבק, כמה היה חסר החיבוק,
כמה הילדים ממש התחננו לחיבוק הזה וזה קרע אותי מבפנים לא להיות יכולה להעניק להם אותו. לראות את הדמעה של היל שאומר: אני רוצה להיות חיובי כדי לחבק אותך אני רוצה חיבוק! ואת בוכה ואומרת שאת לא יכולה כדי לא להדביק וכדי לשמור עליו...
ועוד יום עובר, ועוד יום,
ולדאוג גם ממה שהכי פחדתי, שלא יקרה להם כלום, שלא יכאב להם כלום, שהם לא יפגעו,
ובתוך כל הדאגות האינסופיות להמשיך ולהרגיש חסרת כוחות וחסרת אונים.
והמעגלים שצריכים ישועה רק הולכים וגדלים, והכאב והקושי ששומעים בכל מעגל רק הולך וגדל,
ואין שום יכולת לעזור, אפילו לא לעצמי.
וכמה שזה מתסכל.
ובתוך כל החושך הקב"ה הטוב והמטיב שולח גם הרבה הרבה אור.
וכל יום הודעות של אהבה, של דאגה, של התעניינות,
של הצעות עזרה, של תפילות, של לב ועוד לב כאלה ענקיים וזוהרים מרוב טוב!
והידיעה הברורה שהקב"ה משגיח על הכל והכל בידיו. ושיהיה טוב, יהיה בטוח!
ועוברים הימים,
וסוף סוף הכוחות מתחילים לחזור ואפשר קצת לנשום, לחיות, לכתוב.
ו"קטונתי מכל החסדים ןמכל האמת שעשית את עבדך... כי חסדך גדול עליי והצלת נפשי משאול תחתיה"
ומנסה קצת לעבד את הדברים וקצת להבין או להתחיל להבין מה היה כאן.
קורונה.
וכל הארץ, כל העולם בעצם במצב מלחמה
ובמלחמה יש הרוגים/נפגעים
ואם אי אפשר שתהיה מלחמה ללא הרוגים, אני מעדיפה "לבחור" את ההרוגים במלחמה הזו, כמה שאפשר.
אז ההרוגים אצלי היו למשל רגשות האשמה.
אני לא יכולה איתכם עכשיו, אז מצטערת אני מקריבה אתכם במלחמה הזו.
וההרוגים היו גם כמה מהאידיאלים
כמו האידיאל שהילדים יהיו בלי מסכים,
האידיאל שיהיה רק אוכל מבושל
ועוד ועוד אידיאלים שהלכו ונפלו שדודים.
אני לא יכולה לממש אתכם עכשיו, אז מצטערת אני מקריבה אתכם במלחמה הזו.
כי עדיף לי שתפלו מאשר שתהיה קריסה של כל המערכות, מאשר שההרוגים חלילה יהיו במקומות שבהם אני בשום פנים ואופן לא מסכימה שיהיו! כמו הזוגיות, השפיות, האנשים, הילדים. הם קודמים לכם!
אז אתם נפלתם בקרב הזה.
כי זה מצב חירום.
וזו מלחמה.
ובמצב חירום הכוחות עוד יותר מוגבלים
אז לפחות נבין את עצמנו.
ולפעמים יש זמנים שבהם צריך רק לשרוד.
רק להחזיק את הראש מעל המים.
ותמיד זה נכון, אבל עכשיו עוד יותר: "איש את רעהו יעזורו ולאחין יאמר חזק "
כמה כמה כוח יש בערבות ההדדית הזו!
באחדות הזו!
באהבה ובנתינה האלה!
כולנו לפעמים למעלה
ולפעמים למטה
אז מתי שאנחנו למעלה – אם נצליח להאיר, אפילו במעט, ולו עוד נפש אחת – דיינו
ומתי שאנחנו למטה – נלמד גם *לקבל* את האור הזה מאחרים שכרגע יותר למעלה, או שכרגע יכולים *לתת* לנו. כי בלי זה אי אפשר.
ושוב תודה רבה לכולכן אחת אחת על כל התפילות כאן ובפרטי
אני מודה מקרב קרב לב לכל אחת באופן אישי: את יודעת כמה נתת לי והענקת לי ולא הייתי מצליחה לשרוד את זה בלעדייך!
והלוואי שהקב"ה ישלח לך, ולכל אחת ואחת, ולכל עם ישראל את כל הברכות והישועות שכל אחד צריך במהרה, בגלוי, בחסד, בשלמות, במהרה ובשמחה
ולכל אלה שעדיין בתוך קושי, כל קושי שהוא, רוצה גם להגיד לכם -
יהיה טוב! יהיה!
גם אם עכשיו לא רואים את זה
וגם אם קיוונו פעם אחת – לקוות פעם נוספת.
"קווה אל השם
חזק ויאמץ לבך -
וקווה אל ה'"
אני אחרי הסגר הראשון שנמכתי אותם מדרגה עשר לדרגה 3-4 כזה…