את אחרונת צלקותיי
את השקט
הדממה
ואינספור שעות
של געגוע
קחי את ליבי
ואספי אותו אל קרבייך
אחי את השברים
לקטי אט אט את הרסיסים
המדממים שהיוו את חיי
את האור ואת החושך
המשמשים בערבוביה
את רגעי האושר
ואת רגעי העלטה
קחי את ליבי
את כל כולי
את כל כולך
קלפי את שכבות
ההגנה בהם עטפתי את נשמתי
כגולם ללא פקעת
כעבד ללא אדון
הסרי את מרבד העלים
שטוויתי בלכתי
בארץ זרועת בוץ וסופות
לטפי את משברי
כגונן אם על עוברה
ערסלי תחת חיקך
את הילד שמעולם לא גדל
עם העיינים הכחולות
והמבט העז
עם כיסופים לזמן אחר
ללא עולם אכזר
ואולי כבר תבואי
בין מציאות להזייה
את אחרון המשברים
תפוגג האפלה
ובין אור לחושך
בין סיוט לביעותים
היא תופיע כמו פעם
כמו אי מלא שירים.


גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.