אני מתגעגעת וכואב לי לדעת שהגעגוע הוא לתחושה ולא לאדם או הסיטואציה הספציפיים. ובכל לילה אני חולמת על אדם אחר מהעבר ובכל בוקר אני נאלצת שוב להיפרד מהם במחשבה שלי.
למה אני לא מסוגלת להישאר? מתי הפכתי ליצור המריר והמיואש הזה? באיזו נקודה בדרך איבדתי את התחושה שאלוהים איתי והתחלתי להרגיש שהוא רוצה שאסבול?
הלוואי שהמשאלה שלי תתגשם הלילה. אני לא יכולה יותר.
אני צריכה לדבר על זה וכרגיל אין עם מי ואין תשובות והתקווה רחוקה ממני מאוד

התעייפתי, נגמרה לי הסבלנות. הייתי אמא בלי החלקים הטובים כבר יותר מדי זמן