בס״ד
וכן, גם אני לגמרי 😕
עובדת על זה בדיוק כמו כולן...
לגבי הפרידות האלה, רק לפני תקופה התחלתי להשתדל מאד שהמילה *הסופית* תהיה מילה טובה ושהמבט *הסופי* יהיה מבט טוב.
אני חושבת שהתחלתי באמת להתאמץ על זה לאחר שעלה איזשהו קושי רגשי בבית והרגשתי שאני חייבת לעזור לילדים להתחזק בידיעה שהם אהובים תמיד, בסופו של דבר...
יכולים להיות בקרים קשים, כמו אתמול. אבל שנייה לפני שהילדה יוצאת, אני אנסה בכל כוחותיי כן לנשק, להגיד שאני אוהבת אותה ולאחל ״יום טוב״. קרה שלא הצלחתי מרוב כעס או עצבים ושאח״כ התקשרתי דרך הפלאפון של בעלי כדי להגיד להתראות לילד ״כמו שצריך״. או שהשכבתי אותם בלי קריאת שמע ובלי כלום מרוב שהם שגעו אותי (״תשכיבו את עצמיכם בעצמיכם״) ואחרי חצי שעה כזה כשכבר חזרתי להיות בן אדם, נכנסתי לתת נשיקה ולהגיד לילה טוב.
אני רואה הרבה ברכה בעוגנים האלה. אבל אצלי מדובר בעוגנים קטנים, מוגבלים, מתוחמים, של סך הכל משהו כמו משפט אחד ונשיקה. אם נתחיל להגיד שכל ההשכבה היא ״הפרידה בלילה״ ושהיא צריכה להיות טובה, זה באמת מעמיס מדי על הנפש הכבר מותשת ומלאת רגשות אשמה שלנו. אבל אם ״הפרידה״, זה רק אקורד הסיום, ברמה של רק משפט + חיבוק, זה יותר קל להתחיל להכניס את זה להרגלים שלנו.
מה אני אגיד, שה׳ ישלח הצלחה, ברכה סבלנות ושמחה לכולנו...! 🤍
ממש מבעס שזה קורה
