מצרפת את מה שנדמה לי שהתכוונת אליו לכאן (מה שכתבתי בעבר באריכות על מהות הנישואין, האם לכך התכוונת?):

הבנת מהות הנישואין 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

תודה לך יקרה שכתבת, שימחת אותי כ"כ 🙏❤

יש את השלב הזה שמצפים ואז מבינים שיש הבדל גדול בין הדיטים לבין השחיקה האמיתית של החיים כנשואים... ולפעמים יש מתח ואין מה לדבר ב"דיטים" וזה לא כזה מלא פרפרים כמו בדמיון....

אני איתך.... הרגשתי ככה בחיים ......... ויש שלב בזוגיות שמבינים שהחיים משעממים לעתים ולא כמו שחשבנו שהם מלהיבים מאוד.... ולשמוח בזה למרות הקושי... ולהעריך שהוא כן אכפתי אליך כמו שקנה לך משהו או לקח את הילד מהגן, אין לי תשובה יותר מרגשת , אבל אני איתך , שולחת חיבוק 

עוד כמה דברים בקצרה

אז כמו שהטיבה לתאר @דפני11 היקרה - מתואר כאן באמת מצב של *שינוי המציאות* ולא של *שינוי בן/בת האדם*.

ועל כך כתבתי באמת בהרחבה בתגובה שהגבתי לתיוג שלה - של אם נבין מהי מהות הנישואין ואיך לצלוח אותם, נוכל לזהות את השינויים שקורים ל נו "בזמן אמת", ולפעול ב"ה להתקדמות של הזוגיות שלנו, גם אם ישנם אתגרים (ותמיד ישנם )

בנוסף, יש לזכור שזוהי באמת *תקופה*

כפי שציינת - בעלך היקר בתקופת לימודים. ומבחנים.

ואיך אמר החכם באדם? "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לפרוץ ועת לבנות... עת לחבוק ועת רחוק מחבק..."

באמת יש לנו תקופות בחיים בהם אנו נדרשים להתאים את הציפיות שלנו למציאות,

לחשב מסלול מחדש,

לראות רגע מהם התנאים הקיימים,

מהם הצרכים שלי,

מהם הצרכים של אישי/אשתי,

ואיך אנו יכולים בכל זאת לשלב את הכל גם במציאות החדשה.

אז אולי לא נצא לטיול ברחוב כל ערב, אבל אולי כן נמצא את הזמנים *שאפשריים לנו, לשנינו*, ובהם נכניס דברים שטובים לנו יחד?

אולי נתקשר את ההבנה אחד של השנייה,

את מה אנו רוצים וצריכים,

את ה"למה", שגם מאוד מאוד חשוב -

ונמצא יחד דרך שלישית?

למשל, שיחה טובה בה בעלך שומע ממך, אשתו האהובה, את כל מה שכתבת:

שאת יודעת שהוא לחוץ,

שאת לא מאשימה אותו כלל,

שיש גם את כל הקורונה שבאמת טרפה את כל הקלפים והיא מקשה בהמון המון חזיתות על כולנו...

ושאת כ"כ מעריכה את זה שהוא עושה את זה *בשבילכם*, בשביל המשפחה שלכם,

ושזה העתיד שלכם

שאת אוהבת אותו מאוד

שטוב לכם מאוד ביחד

ושהוא כזה חרוץ וחכם וחמוד

ורק שהוא מאוד חסר גם לך מרוב שהוא כזה מדהים

ושרק כי את כ"כ אוהבת אותו את רוצה עוד מהטוב הזה ששמו - הוא

אז אם אפשר לחשוב יחד מתי כן אפשר להינות מהביחד שלנו?

כמובן שאי אפםשר כל הזמן, ואפילו לא באותה תדירות וכמות כמו שהייתה לפני הלימודים או העומס או המבחנים, אבל *מה כן*,

השאלה של מה כן,

מתי כן,

היא שאלה חשובה,

שעם שיחה כנה וטובה שהבסיס שלה הוא *האהבה בין שניכם והרצון להיות יחד ולמצוא פתרונות משותפים שיענו הן על הצרכים שלך והן על הצרכים שלו,

שיהיו טובים ומטיבים עבור שניכם מבלי לבוא אחד על חשבון השני* - 

הבסיס הזה יוכל ב"ה לאפשר את מציאת הפתרונות הטובים לכם.

המון הצלחה יקרה

תחזרי לעדכן אותנו אילו דברים משמחים מצאתם *יחד*,

כי הם הם החיים עצמם

1. נובה טי פעם אחת ופעמיים גיינפיקס

2. הנובה טי עשה כתמים כמה ימים לפני הוסת הגיינפיקס לא. חוץ מזה דימום רגיל עם שניהם

3. בהתחלה כן, וקיבלתי היתר גורף לבדוק מינימום בדיקות. הפסק יום ראשון ואחרון. כשראיתי שהכל בסדר אז כן בדקתי יותר

4. כן ולא.

כן כי זה מנע הריון

לא כי זה עשה לי בעיות גינקולוגיות אחרות ומסתבר שכנראה התקנים לא יושבים אצלי טוב..

1. ג'ניפיקס

2. התקנתי אחרי לידה, כשהווסת חזרה האריך- כיומיים שלושה הכתמות לפני ועוד יום עד להפסק.

3. הרבה הכתמות, הקלות בשבעה נקיים

4.סהכ כן במיוחד שהייתי ללא ווסת מס' חודשים, אבל ברגע שהגיעה היה מבאס בגלל הנ''ל 

1. נובה טי

2. הכביד במחזורים הראשונים אחרי ההתקנה, וקצת גרם להכתמות לפני הוסת בוסתות הראשונות. אחר כך היה די רגיל. ייתכן שהזמן להיטהר התארך ביום. לא בטוחה שזה קשור להתקן.

3. רק בהתחלה ואז באמת קיבלתי פסיקה מיוחדת אבל תוך פעמיים-שלוש זה הסתדר.

4. כן!

1. מונה ליזה

2, האריך את הווסת ביום בערך והכביד את הדימום

3. אין דימומים בין ווסתיים ב''ה

4. במניעה הכי טובה שניסיתי

אני מאוהבת במחזור החודשי. זה משפיע פלאים על החשק;)

זה לא הורג לי את הספונטניות - מה שקרה עם הדיאפרגמה.

בקיצור

מבחינתי זאת המניעה הנבחרת

וניסיתי- גלולות הנקה, דיאפרגמה, שקפים ונרות

1. מונה ליזה

2. לא

3. לא היו דימומים בין וסתיים.

4. מרוצה מאד. שגר ושכח.

1. נובה טי

2. בהתחלה כן, מחזורין ארוכים יותר( האריך לי מ3 ימים ל5 ימים) וגם דימום כבד יותר אבל אחרי 4 חודשי הסתגלות הגוף שלי חזר לעצמו

3.היו ממש מעט, בהתחלה בהסתגלות קיבלתי היתר לבדוק רק הפסק, יום ראשון ויון אחרון

4. ממליצה מאוד. הייתי עם ההתקן תקוםה ארוכה מאוד וזה באמת שגר ושכח. מניעה מעולה בלי כל הבאלגן לש ההורמונים

בהצלחה

נובה טי

כן

כן. עם ליווי הלכתי צמוד הצלחתי לא להיאסר רוב הזמן

כן,עד שנהייתה לי דלקת באגן ונאלצתי להוציא, לא החזיק הרבה לצערי, 7 חודשים

1. כנראה נובה טי, לא בטוחה

2. כן וכן. גם וסתות יותר כואבים יחסית

3. נראה לי שלא

4. הייתי מאוד מרוצה. מבחינתי היה הכי חשוב ללא הורמונים.

2. לא

3. מעט כתמים לפני

4. כן, עד שנכנסתי להריון עם ההתקן, חצי שנה אחרי שהתקנתי אותו! אז בדיעבד ממש לא מרוצה..

יצא לי לכתוב על זה כנה פעמים בשרשורים שונים

1. שמתי מירנה - דימומים לא פוסקים וכבדים כחודש ומשהו. ישמע יוזר אבל הרגשתי פיזית משהו זז לי בבטן .התייאשתי והוצאתי.

2. התקן נובה טי- גרם לי לדלקת חמורה באגן וברחם . לקחתי פעמיים טיפול משולב של אנטיביוטיקה בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני . כמובן שזה גרם לבלגן רציני בגוף ובקיבה וזה גרם לי להקאות ושלשולים.

הרופאה המצליצה שכדי להפטר מהדלקת,צריך להכנס להריון. וזה מה שעשיתי...

בסוף זה עשה פעולה הפוכה ההתקן הזה 🤣מודה על הילד הזה אבל תכלס הגיע בזמן שלא הייתי בנויה נפשית... בקיצור

לא מתאים לכל אחת ....לרגישות שבינינו.

3. כל הזמן אומרים לשים תחתונים כהים .. קצת קשה לי עם זה

מה,אם יש דם אז מתעלמים ממנו כאילו לא ראיתי ?

ההתקן הזה ממש דפק אותי כי יש לי עד היום כל מני מכאובים טרום ובים וסתיים שלא היו לפני.

לגבי הדלקת שזה עלול לגרום, זה כתוב במפורש כתופעת לוואי לא שכיחה בעלון . שימו לב.

בהצלחה 

גם אני נהייתי עם כל מיני כאבים והרגשות מוזרות במהלך החודש

אולי סוג של דלקת כרונית (כמובן לקחתי אנטיביוטיקה לטיפול אבל כנראה זה לא ממגר לגמרי)

לא יודעת

התייאשתי לבינתיים מהתקנים

אם תבינו את המשמעות

להכניס גוף זר לרחם

כדי שיגרום לסוג של "דלקת פעילה או לא פעילה"

וכך ימנע הריון. .. נשמע לי מזוכיזם

וזה באמת מתסכל

כי נשים דתיות אין להן ממש פתרון אחר ...

הלוואי שיהיה משהו כבר שמונע 100 אחוז בלי הורמונים וכשר הלכתית

שמתי מונה ליזה

הרגשתי כאבי בטן לעיתים קרובות

עשה דימומים והכתמות כל.הזמן

אחרי חודשיים התייאשתי והוצאתי

1. נובה טי

2. בהחלט

3. בהתחלה לא, בשלב מסוים כן. אבל אני לא יודעת אם זה קשור דווקא להתקן או לזריקות הרזיה שלקחתי במקביל. קיבלתי היתר לבדוק 3 פעמים, ראשון אמצע ושביעי.

4. היה ממש מעצבן לקבל כל חודש, וגם אז, הווסת היתה מאוד מאסיבית וארוכה. אבל אחרי 10 שנים של הריונות הנקות וגלולות סופסוף נהיה לי חשק נורמלי, מה שמשפיע עליי לטובה גם בהריון הנוכחי. אז בסוף זה שווה את זה. 

1. מונה ליזה

2. ממש בקטנה

3. כן, להפחית בדיקות

4. כן. חוץ מאשר בתקופות עם הרבה כתמים 

1. נובה טי

2. כן, אבל ככל שהחודשים עברו זה היה פחות משמעותי. בהתחלה היה איזור ה8 ולפעמים אפילו 9 ימים, ואחרי כמה חודשים (לא יותר מדי) היה סביב ה5-6 ימים

3. ב"ה לא היו

4. מאוד! המניעה שהכי אהבתי. הרגשתי שאני מחוברת לגוף שלי וזה נתן לי המון

1.נובה טי כבר פעם שלישית,אז יש נסיון יש מה להשוות בין הפעמים

2.פעמים קודמות האריך ביום יומיים,הפעם לא תמיד הרבה פעמים יכולה לעשות הפסק ביום הרבעי.

3.בקודמים היו המון התמים בין ווסתיים השתדלתי להתנהל איתם נכון,רוב הפעמים הכתם היה דווקא ביום האחרון של ה7 נקיים,וזה היה באסה ממש.

הפעם אין שום דבר ממש.

זה כן גורם לי לכאבי תופת לפני המחזור ותוך כדי.וגם בקןדמים זה גרם לי לכאבים

4.אף פעם לא הייתי מרוצה משום מניעה אבל זה היה הכי פחות גרוע.עם גלולות נכנסתי להריון,והתופעות לוואי של ההורמונים הוציאו אותי מדעתי.

דבר נוסף אף פעם לא חיפשתי דווקא מומחה הלכתי למי שהיה פנוי באותו זמן.כולם היו בסדר.

1.נובה טי

2.כן וכן

3.קיבלתי פסיקה לעשות את המינימום בדיקות וללבוש שחור בשבעת נקיים. אחרי החודש הראשון לרב לא היה כתמים וכו'

4. מצד אחד ההורמונים היו קשים לי ממש מצד שני פה בלי הורמונים זה האריך לי את המחזור ל7-8 ימים וגם קיצר ל27 ימים שזה היה קשוח לי

היה דימום כבד מאוד וממש כאב לי כל ווסת ( לא יודעת אם קשור כי הוצאתי בווסת וב"ה נכנסתי להריון מיד אחרי )

אני שוקלת לעשות התקן הורמונלי אבל לדעתי אם זה לא היה הולך כן הייתי חוזרת לזה

מקווה שעזרתי 

1. התקן מונה ליזה

2. האריך את הוסת, אבל דווקא היה פחות כבד

3. היו דימומים רק בחודשיים הראשונים, והתקנתי כשהייתי טהורה אחרי לידה אז לא הייתה בעיה עם 7 נקיים

4. הייתי מרוצה מזה שלא הכנסתי לי הורמונים

מונה ליזה, היה מעולה כל עוד לא קיבלתי מחזור בגלל ההנקה. מהרגע שקיבלתי היה סיוט.

האריך מאוד. הכביד מאוד וגרם לי להיות ממש חלשה למרות שההמוגלובין היה תקין.

היו כתמים לפני ואחרי מחזור. היו הקלות לשבעה נקיים אבל לא תמיד זה עזר... וגם ההקלות היו אחרי אכזבות רבות. טבילה שנדחתה בשבוע בגלל בדיקה לא טובה ביום השביעי וכדו..

בגלל כל הכתמים לקחתי פרימולט נור כדי להאריך מעט את הזמן טהרה.  

והתחרפנתי מהכל.

הוצאתי את ההתקן ועברתי לגלולות..

אז ממש לא הייתי מרוצה.  

1. שמתי מונה-ליזה

2. כן וכן

3. היו קצת הכתמות לפני המחזור, לא אחרי.

4. היה זוועה. המחזורים הפכו לבלתי אפשריים, כי חוץ מדימום ארוך-ארוך הם לוו במיגרנות וכאבי מחזור ששיתקו אותי יומיים שלושה כל חודש. ויצא שהיינו מותרים בערך עשרה ימים בחודש.

אח''כ עברתי למירנה וקיבלתי את חיי בחזרה.

זה מה שהרופאה המליצה לי...
2. המעיט דימום ביומיים הראשונים ואז פרץ של דימום ליום אחד- סיוט. וזהו
3. כן יש לי בין וסתיים אבל אצלי זה גם קשור לצוואר רחם רגיש, בהחלט יש לי פסיקות מיוחדות בגלל מצבי.
4. לא מרוצה, הייתי מעדיפה להימנע מגוף זר בגוף
אבל אין לי ברירה ואין לי משהו אחר. מרוצה כי אני לא בהריון ב"ה ותכלס מרגישה רגיל ומתנהגת רגיל כאילו אין לי כלום.

ניסיתי נובה טי

לעולם לא אחזור אליו

האריך והכביד מאוד ווסת

היה מלא בין לבין כתמים

קיבלתי היתר לראשון ושביעי אבל לא ממש עזר

לא ממליצה בכלל

חצי שנה של סיוט היה, ועוד אחרי לידה ראשונה עם כל הלחץ שבדבר.

(אבל כן שמעתי בנות שהיו מרוצות ממנו אז זה די אינדיבידואלי)

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

כולל קמח מצה וכו'

לי זה עושה כאב בטן נוראי כל שנה

אני פשוט לא יכולה לעכל את המאכל הזה

וכל מה שעשוי ממנו (עוגיות, עוגות, בלינצ'עס, קרקרים)

זה פשוט נהיה גוש בקיבה וגורם לכאבי בטן

אני חושבת שזה מהמצות. אחר כל השתדלתי לא לאכול מצות, חוץ ממה שחיבים

והתינוק היה רגוע. גם אנחנו לא אןכלים קטניות  מצאתי מה לאכול. 

אוכלים דגים עם הרבה ירקות.

אפשר להקפיץ חזה עוף עם כרובית.

קציצות בשר עם רוטב וקינואה

בבוקר חביתה עם גבנצ וירקות.

תנסי מצות שיבולת שועל זה קצת יותר שפוי.

מרק עוף עם ירקות

עוד קצת וזה נגמר

אני לא אוכלת מצות מחוץ לליל הסדר והסעודות כי זה עושה מלא כאבי בטן.

מתמלאים מעופות, דגים, בשרים עם ירקות חיים/אפויים/מבושלים וכמובן הרבה תפוחי אדמה. לא לשכוח לשתות הרבה מים. שקדים ואגוזים זה גם משביע. שייקים של פירות בין לבין.

ואיך בא לי להראות את זה לכל הטוענים בתוקף (ובתוכם רופאים) שהאוכל לא עובר בחלב אם ולהתנזר מחלבי וכו' זה מיתוס 🥴 

חיבוק לקטני!! מקווה שירגיש יותר טוב בקרוב!

כולל רופאי גסטרו.

רופא התווכח איתי שהשילשולים של הבן שלי זה דבר נפוץ בגיל ולא קשור לאוכל שאני אוכלת. בפועל היתה מובהקות מוחלטת בין המאכלים הבעייתיים לו (לקח לנו זמן לעלות עליהם) לבין השילשולים. ברגע שגילנו את הכל לא היה שילשול אפילו פעם אחת! למרות שהיה במעון וזה גיל שילדים נדבקים הרבה אחד מהשני.

לפני כמה זמן הייתי איתו אצל רופא גסטרו אחר, אמרתי לו מה היה לו כתינוק, מיד כתב את זה בהיסטוריה הרפואית עם השם המקצועי. רופא שמכיר ומבין. 

חלבונים וירקות יחד

ולא לערבב עם מצה בכלל חוץ מסעודות שבת-חג מאוד יכול להקל על העיכול לאכול קודם מצה לסיים ואז לאכול ירקות ובסוף חלבון

או לאכול מצה עם ירקות בלבד גם אפשרות

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

אתמול טיילנו ליד הבית וכשהיתה אזעקה רצנו לבניין סמוך

קצת קשה גם עם תינוקת שצריך לסחוב....

מהמם ושקט

קחו בחשבון ששומעים אזעקות הירדן

בארץ היו אזעקות בערד

וכל ירדן הפעילה סירנה....

הם כנראה לא ממקדים לאזור 

אם אתם אוהבים מסלול קצת מאתגר

אז יש את תלכיד פיראן

אנחנו עשינו מסלול מעגלי

התחלנו בבאח נחל/פלס

ירדנו לואדי

טיפסנו לחווה של אורי

וחזרנו דרך הכביש לרכבים

הכל פורח ומקסים

בני הארבע- חמש כבר צעדו הכל לבד

עם קטנים

יש שם סולמות בקיר שצריך לטפס עליהם וזה מפחיד עם קטנים

לא אוהבת פקקים

אבל עכשיו הכבישים פנויים

אז לקחתי את הילד לחוף

תרפיה בחול

קצת טבל רגלים

אסף צדפים

היה כיף

ולא היו אזעקות

לא בדרך ולא בים

בא לי גם....!!!

איזה חוף?
מקום רגוע בכללי?

היה ברשלצ

יש שם רצועת חופים עם חניה לכל האורך

בפעמים אחרות שהייתי שם במלחמה היו אזעקות בדרך

ספציפית שהייתי עם הילד היה שקט

איזורי העוטף שקטים יחסית.

לקחנו את הילדים לפארקים.

נהנו מאד.

מחר על האש עם המשפחה

שלישי אולי איזו חווה לשעתיים בבוקר.

הילדים מאוד נהנו

אחכ נכנסנו ליישוב ושיחקנו בגינות 

מזג אויר מעולה

ולא היו אזעקות

איזה טוב שיצאנו מהבית קצת

המצב בבית כבר הגיע לחרום 🙃

לא משהו מיוחד,

הכי חשוב שקרוב למרכז מסחרי עם ממ"ד

הילדים נהנו עד השמים וגם אנחנו

אם יוש רלוונטי לכם

היינו אתמול עם כל המשפחה המורחבת והיה מדהים!

בקושי יש שם אזעקות ויש שם מיגונית קרוב

מסלול שכונת אביעד

והאנשים שם ממש חמודים! היה מעניין לשמוע על המקום ולדבר איתם...

ואם לא אפשרי(בהרבה מקרים זה רחוק מידי)

להמשיך לנסוע ולא לעצור בצד בדרכים מסוכנות בטחונית.

כמעט אפס אזעקות.....

אז זה קצת מצחיק לומר לא לנסוע דווקא לשם.

אם כבר הדרך היא מסוכנת באיזור כביש 6, או כבישי המרכז...

כן קובעים אבל עם חברים/ משפחה לעל האש בטבע/ בבית

השנה לא יצא לפועל, הן בגלל המלחמה והן בגלל שאני נאלצת לעבוד בחול המועד ולמי יש כח לארח אחרי יום עבודה

אבל לא מוותרת על להוציא את הילדים מהבית

אתמול היינו בחוץ בפארק, היום כנראה אקח אותם לחוף לשחק בחול

לא כמו חול המועד רגיל, אבל יותרטוב מלהיתקע בבית

את ה"על האש" עשיתי להם אתמול בבית בנינג'ה

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

שהניפוץ חלום הוא החלק הכואב מבחינתך. שעוד לא השלמת עם זה שחמותך היא לא מה שחלמת.... כי סך הכל ממה שכתוב פה נשמע שהיא בנאדם טוב והכל, רק לא מה שחלמת עליו. אם תשלימי עם זה, אולי יהיה לך יותר קל.

ועוד משהו, יכול להיות שאת מעריכה אנשים לפי האינטליגנציה שלהם? ראיתי שהרבה פעמים לאנשים אינטליגנטים קשה להעריך אנשים שהם לא. אולי כדאי להתמקד בזה, למצוא את הדברים הטובים שיש בה (ובטוח יש אם היא גידלה את בעלך) ולמצוא מה בה ראוי להערכה.

חלק מהקושי שלי זה שהשכל מבין אבל הוא לא מצליח להשליט על הרגש...

אני חושבת אבל שזה באמת ערבוב של כמה דברים יחד. כלומר זה לא רק הניפוץ חלום. זה גם דברים שהיא עושה שלא קשורים לקשר שלנו.

לדוגמא, אני מגיעה מבית שמקפידים על ההלכה, וזה ממש חלק ממני באופן מובהק.

ב"ה בעלי הוא גם ככה וזה חשוב לו.

ההורים שלו, פחות. בלשון המעטה.

לכאורה זה בכלל לא קשור אליי! עבודת ה' שלהם ומה אני נדחפת.

אבל כשאני מתארחת, זה כן משמעותי.

כי יש דברים כל כך קריטיים בכשרות למשל שאין לה כח או שזה לא משנה בעיניה.

ואז זה כן משפיע עליי. אם זה לא היה משפחה בחיים לא הייתי אוכלת אצלם. ב ח י י ם.

פעם אחת שהיינו אצלם אז היא הוציאה עוגת שמרים. ואז שניה לפני שאכלנו היא זרקה שאחותה הכינה... אחותה לא שומרת שבת בכלל!! לא שומרת כשרות!! רק לא אוכלת בשר וחלב ביחד. מה נסגר שהיא הגישה את זה?!?!

עכשיו ברור שיש דברים שלא קשורים אליי בכלל אבל בגלל המנטליות שממנה אני מגיעה, קשה לי להעריך אותה.

אני מעריכה את זה שהיא משתדלת מאוד שיהיה קשר טוב בין הילדים. שהיא משתדלת להתעניין. שהיא סבתא אוהבת לנכדים.

אבל לצערי אני לא מצליחה שהדברים האלה יהיו הדומיננטיים בלב... השלילי גובר על החיובי

וואוו...

חיבוק לך.

אם זה ינחם - אני אוהבת מאוד את חמתי, וגם היא לא בקטע של מזגן ולא בקטע של דאודורנט לדעתי😵‍💫

אבל יש לה אחלה אוכל והיא נקייה באוכל ולא מעניין אותי מה היא עושה עם הכביסה שלה האמת

למזלי בעלי שם לה תנאי שאם היא רוצה שנגיע שתדליק אותו ותוודא שהוא גם עובד (היו כמה חודשים שהיה מקולקל והיא מבחינתה הוא לא חסר לה וסבלתי נורא. סבלנו האמת, ואני עוד לא ישנה שם ולא מחבקת אותה או מתקרבת יותר מדי,רק בחגים שמביאה לה מתנה)

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

מתמודדת עם משהו מאוד דומה. צריך לדעת לעצמינו קודם כל שזה באמת לא מקרה קלאסי וההתמודדות לא פשוטה! אישית הפסקנו להגיע לשבתות.

ובקשתי בפירוש בלי חיבוקים. אני ממש נמנעת. מנסה להיות נחמדה ולעזור מרחוק בהרבה מורכבויות שיש במשפחה.

משתפת אותך בכנות שזה היה תהליך של כמה שנים להבין שאנחנו ממש בסדר ויש כאן מורכבות אמיתית שלא מאפשרת את הקרבה שדמיינתי, אלא מצריכה מסירות מסוג אחר.

מגעיל אצלם נורא. ממש הדוגמאות שהבאת. כשאנחנו מגיעים אנחנו שוטפים רצפה ומבינים שהפעם האחרונה שהיא נשטפה היתה פעם שעברה שהגענו. (ולא מגיעים הרבה כאמור) בקיצור..... חיבוק מבין ומזדהה. את גיבורה ואלופה שככה מתאמצת ומכבדת ונזהרת בכבודם.

הרבה

אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי

מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.

והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.

אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.

וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.

ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי,  והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית,  שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות

ומחזק...

תודה רבה רבה!!

מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.

מעריכה מאוד!!

 משחרר את הצורך לפרוק, עצם הכתיבה היא הפריקה.

קרה לי שכתבתי דברים בפורום ועצם הכתיבה כבר הקלה עלי, שלא הזדקקתי לתגובות בכלל

ויש לי מחברת שאני כותבת דברים, בכלל תובנות מחשבות,ף לעשות לעצמי סדר בראש. שמחה שבעלי לא יכול לקרוא את הכתב שלי חחח

להגיע פחות לשבת שלימה

ויותר לבקר מידי םעם