בימי ראשון זה מגיע. הרדיפה המחשבתית אחרי מה שהולך לימוג ולהישכח בתהומות עברו. ישיבה באוטובוס, וניסיון לתפוס את הדבר החמקמק הזה, הרגש הדק שברגע שאדרוך בבסיס ואתחיל את השבוע, יעבור ויחלוף כאילו לא היה. אולי בהבזקי כיסופים הוא מגיע לפעמים אבל לא יותר מזה. אני תר אחרי געגוע ואחרי טיפת דמעה שקופה, מחפש אותה ולא מצליח לאחוז, הריח נמוג.
בפעמים שזה הצליח, (זה היה בהתחלה או אחרי אירועים מיוחדים) זה הרעיד את אמות הסיפים, ונזכרתי וכספתי ודמעתי וחיבקתי בתוכי את הדמיון והגעגוע ודיברתי עם אלוהים ורציתי על כך לחזור, ולדעת, ולהתקרב ולסלוח ולהיסלח ולשכוח ולשקוע בתהומות האהבה במשפחה ובנפש. אבל אף פעם זה לא החזיק מעמד. בסוף זה נגמר תמיד, אולי השאיר רשימו, אבל בסוף חזרתי לסורי.
ותמיד יש בי איזה ניצן של רצון איזה נבט של געגוע, מתחמק ונוכח ונשכח.
בפעמים שזה הצליח, (זה היה בהתחלה או אחרי אירועים מיוחדים) זה הרעיד את אמות הסיפים, ונזכרתי וכספתי ודמעתי וחיבקתי בתוכי את הדמיון והגעגוע ודיברתי עם אלוהים ורציתי על כך לחזור, ולדעת, ולהתקרב ולסלוח ולהיסלח ולשכוח ולשקוע בתהומות האהבה במשפחה ובנפש. אבל אף פעם זה לא החזיק מעמד. בסוף זה נגמר תמיד, אולי השאיר רשימו, אבל בסוף חזרתי לסורי.
ותמיד יש בי איזה ניצן של רצון איזה נבט של געגוע, מתחמק ונוכח ונשכח.
