אל תשלח אותן מעליך
כאילו היו ימי־חופשה בסוף הקיץ.
הימים יקרים ללב מתגעגע
וכך גם מילותיי.
בטחתי בהן ולכן עטיתי להן כנפיים,
רציתי אותן כיוון שבגוויעתן הרווני מים,
שלחתי כאלה, והפלא: כמעט אלף או אלפיים
רגעים חיכיתי, הרהורים פיניתי, ימים מניתי.
יקרים הימים ומתגעגע הלב,
בקבוקי זכוכית נשלחים בין אדוות טובות של גליי.
בקופסא אדומה אני אוספת תקוות השבות אליי.
//
יצאתי את החדר לרגעים אחדים,
לא עוד בודדים יעמדו זכרונותיי.
אמרו לי : "די," כשחלמתי שיאמרו: "בסדר,"
ועכשיו קיר חדש בונות ידיי.
בפתק אבקש רק הזדמנות,
הלב ירגיש כל מה שירצה,
עוד רגע יבוא, את החדר אצא
ואדם אחר יקרא לי בשקט: "ריעות."

התעייפתי, נגמרה לי הסבלנות. הייתי אמא בלי החלקים הטובים כבר יותר מדי זמן