תמונות מהגירוש הנוראי!אנונימי (פותח)


  


פינוי בכפר דרום
  פינוי בכפר דרום



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  



  




נורא...לידור
חזק ,מרושע , אכזרי!צחקן
מצמררררר....שובל אור

עד לפני כמה שניות ממש להטתי מחום והתץבאסתי שאפילו פנים אסור לשטוף, אבל אחרי שראיתי את זה עברה בי צמרמורתת... נהיה לי קרר.....

זה היה חזק.

מזוויע.משה
אני רואה מהבוקר את הסרטים, חלקם בפעם השניה.
 
 
לא מסוגל.
אני עוד אראה את זה..ברוריה מהגוש
מיזה הזה שמחזיק בתינוק? ומחזיק ווסט של רב?אנונימי (פותח)
עבר עריכה על ידי מוריה בתאריך י"א אב תשס"ו 23:10
כמו פחדן
יפה אמרת ;פנאט2 המשודרג
תגיד לי מה אתה דפוק????הלל92
יא חתיכת מפגר איך אתה מדבר???!!!
דיברתי עם פנאט 2 המשודרגדב
והוכא יבקש לומר שהוא חוזר בו ןמתנצל
איפה המנהלים פה, שימחקו את ההודעה הזאתי!!!רעות =)

פשוט מזעזע!!!

יש גבול לחופש הביטוי, זה יותר גרוע מלשון הרע!!!

 

ואנחנו עוד מתפלאים שהמשיח לא מגיד, קודם כדאי שנשמור על הפה שלנו...

תסתום את הפה שלך! ותחשוב לפני שאתה כותב דבר כזה!!! (ל"תמור
ההודעה הזאת מיועדת לדודמור
לזה שיצא נגד הרב אבינר.
למחוק בבקשה, תמונות לא צנועות של חיילותאנונימי (פותח)
מה לא צנוע פה? או שאני עיוורת?תכלת דומה לים
לא צנוע?אנונימי (פותח)
מאיפה כל התמונות?תכלת דומה לים
זוועה!!!
יומןאנונימי (פותח)
"בצל אימת הגירוש" - יומן מצמרר / חלק ב'
"מחזה מרעיד נימי נשמה היה לראות אם צעירה האוחזת בילדתה הקטנה ומציבה אותה בגובה עיני החייל והמפקד וזועקת מרות: "הבט בעיני הקטנה הזו! הכר את מי אתה מגרש!". ברגע זה הוסט מבטו של המפקד והוא בהה כלפי מעלה. לא זכור לי מקרה שאעז חייל או מפקד להחזיר מבט לעיניהם של ילד וילדה."

למסמך מצורפות תמונות רבות (בסיום היומן), חלקן בלעדיות בפרסום ראשון.

אנשי אמונה  

יום ראשון בחצות הלילה ביתר צבא הגירוש את הישובים. ביום שני עוד הספקתי לעבור קצת בחנויות. בעל חנות נעליים סיפר לי כי הוא כבר קנה סחורה עבור ראש השנה... "בנתיים החנות פתוחה כרגיל". אמר בביטחון יצוק.

בעה"ב של הדירה בה ישנתי לא החל אפי' לארוז. הערכה גדולה והכבוד עצום. יהודים מאמינים כי הכל יתבטל ולא יהא שום תוקף לגזירות הצורר שרון. כל זה, לצד רגש עז שמציף גם את פינות לבך הנסתרות גורם להתפרצות מבוקרת של דמעות חמות. 
 
בלילה, במוצאי הצום, התיישבנו בחצר משפחת קירשנזפט ותודרכנו ע"י בעל הבית לגבי המשך הפעילות. "על פי הערכות" אמר ר' יגאל, "יקח להם כנראה שבוע כדי לנוע לכיוון נווה דקלים". דווחנו כי כוחות הגירוש מתכננים להיכנס למחרת בשעה שבע בבוקר ולחלק את צווי הפינוי. הורו לנו להתכונן לבלימת הכוח כבר בשער היישוב. "בלי אלימות" הלמו המכריזים ללא הרף במוחינו. אי לכך, ביקשו, כי תפילת שחרית תתקיים בשער היישוב.

בבוקרו של יום שני ניצבנו כמתוכנן בשער היישוב. לאחר שנודע שהכוחות מתכננים לפרוץ גם דרך איזור התעשייה של היישוב הממוקם בצד האחורי של היישוב, הופנו מספר רב של אנשים לעבר זה.

ממולנו, בשער הראשי, ניצבו בשורה ארוכה פלוגות חיילים נושאים מדים שחורים. היה זה מחזה מרטיט לב שהטיל מורא בלב כל רואה. עקבתי אחר הצופים. כל אימת שמישהו נשא את עיניו לעבר השורות השחורות, פחד היה נסוך על פניו, והוא עוצר נשימתו באימה. לבסוף, הכוח חדר דרך איזור התעשייה. מכל קצוות היישוב נהרו אנשים חדורי מוטיבציה והפעילו לחץ נפשי על הכוח המגרש.

מחזה מרעיד נימי נשמה היה לראות אם צעירה האוחזת בילדתה הקטנה ומציבה אותה בגובה עיני החייל והמפקד וזועקת מרות: "הבט בעיני הקטנה הזו! הכר את מי אתה מגרש!". ברגע זה הוסט מבטו של המפקד והוא בהה כלפי מעלה. לא זכור לי מקרה שאעז חייל או מפקד להחזיר מבט לעיניהם של ילד וילדה. למעשה, ניתן לומר שכאן החלה מסכת השבר. כאן נפתחו לראשונה נחלי הדמעות שעד עתה ננצרו בגבורה. מדי כמה דקות נראה המפקד מרגיע חייל זה או אחר שכרע תחת הלחץ. בגדול, אפשר לומר שהחיילים היו מאומנים היטב ולא שעו את ליבם לשוועתם, למרות מקרים חריגים פה ושם. אך היו שראו במחאות צעקניות התרפסות מיותרת ופנו לערוץ אחר...   

כבר בליל יום שני החל הבלאגן הגדול. מאות בחורים עמדו בכניסה לישוב, מפנצ'רים לגיפים הצבאיים את הגלגלים. היו שהעניקו לצה"ל את הר"ת צבא הגנה לגלגלים.. כל גלגל בג'יפ היה מוגן ע"י שני חיילים, ובכל זאת קצרה ידם מלהושיע... נערים זריזי תנועה בלבלו את כוחות הגירוש והצליחו במשימתם לאין שיעור. רק ערב-'רב' אחד אלם בנערים בהתכוונו למנוע אלימות...

זאת אומרת שנחתתי מיד לתוך הבאלגאן. החלו התדרוכים, וחלקו אותנו לצוותים. הצוות שלי מנה שלושה. קיבלנו משימה לבצע, ואולם, מחמת הבאלגן ששרר בכל וללא אימונים מוקדמים לא יכולנו לבצע את הפעולות הלא כ"כ סבוכות. בכל אופן, בלאגן לא היה חסר. צרחות נשמעו מכל עבר ואנדרלמוסיה שלטה בכל. מכל פינות האיזור, היו תמיד כאלו שהתנדבו להעיף ביצים ונורות צבע...

ביום שלישי התקיימה חנוכת המקווה החדש בנווה דקלים. מקווה, שהדבר שהשקיעו בו הכי הרבה היה אמונה וביטחון. כסף אולי היה חסר, אבל לא היה הבעיה. ריקודים עזים טעוני אמונה וחדורי ביטחון. ריקודים כאלו לא ראיתי מימיי! האמת של התוך והפנימיות גולשת החוצה. השמחה לא יכולה יותר להסתתר והכל פורץ בגעש. לאחר סדרת נאומים מחזקים והרעפת מחמאות לרב יגאל קירשנזפט נחתם הכינוס והחלה תהלוכת הכנסת ספר התורה כאשר 'הטנק מבצעים' ניצב בראש.

בחור צעיר, ראה שאיני עצוב מספיק... לשאלתו, עניתי, כי אני בטוח שיהיה פה נס עצום! הלה לא ויתר וביקש את מספר הפלפון שלי, נתתי לו בביטחה, בטוח שתהיה לי תרועת הניצחון.

השמחה עברה לביהכ"נ והריקודים נמשכו שעות ארוכות. לא היה צורך במוזיקה בכדי להרקיד את הציבור. התסיסה ניכרת בכל, השמחה פורצת גדר. הציבור מתעלה ממושגים של הרס וחרבן, התנתקות וכדו', ומתבצר לו בשיר 'כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב' 

בהפתעה גמורה, כאילו משום מקום 'נחת' הרב שד"ב וולפא ועורר תהיה רבה על אופן הגעתו, לאחר שכל הדרכים נחסמו. וכאילו לא די בזה ניצב ממולי אברך חב"די שזה עתה עשה דרכו רגלית וצלח את כל המחסומים.
סיפורו מופלא אף הוא. שלמה אוחיון שמו. עברו הצבאי העשיר העניק לו סיוע מיוחד והוא הגיע בלווית 5 אברכים נוספים לפרדסים שע"י צומת כיסופים, שם נחו מספר שעות עדי כילו המים מכליהם. שלמה עשה דרכו למחסום מצויד בתפילין. לאחר שהניח למספר חיילים תפילין ביקש מהם בקבוקי מים, הללו נידבו לו בשמחה 5 בקבוקים והוא חזר לחבר'ה. בנתיים הללו אמרו נואש מלהגיע לגוש. רק הוא נשאר. הוא עשה דרכו בחזרה למחסום כיסופים שם הניח לחבר'ה תפילין כשאף אחד אינו שואל לפשר מעשיו. (רבים אחרים נעצרו סתם כך רק מפני שהיו שם מתוקף היות המקום שטח צבאי סגור) בתום שעה וחצי של עבודה מאומצת ומייגעת הוא מבחין ברכב של 'רבנים ממתנים' שקיבלו אישור כניסה מיוחד. שלמה סימן להם בחצי תנועה והם כבר קלטו... או אז 'עף' עם תיקו ונעלם בתוך הרכב. כך הבקיע את חומת כיסופים הבצורה...  התברר לי כי רק חב"דניקים צלחו את כל המחסומים האלו ללא אישורים..

השעה מתאחרת, ופלוגות חיילים צועדים בביטחה בתוככי הישוב. הללו מהווים מטרד מבריח. כל אימת שמישהו ראה אותם היה נס על נפשו. 'החיילים אוספים כל אחד שהם רואים' רצה השמועה.

הגעתי בריצה לבית של הרב יגאל קירשנזפט לחוץ כולי, בקושי מדבר. אחרי הופיעו עוד כמה בחורים וכולם מספרים בלחץ על בואם של החיילים. לכולם שאלה זהה: מה עושים?! המתח גובר, מעבירים הילוך. בקצה השולחן יושבת לה ילדה כבת תשע. את מוחה מעסיקה שאלה אחרת: מדוע המשקה שבכוס אינו מעניק לה את הטעם הרצוי... ילד אחר כבן שבע מקשה עלי מדוע אני כ"כ לחוץ... הפלדה היצוקה של משפחת קירשנזפט מאוד נדירה, החל בגדול ובקטן כילה. לא תמצאו כזו!

מלב אל לב  
לאחר שהתברר כי עדיין ניתן ללכת ללא חשש. הלכנו קבוצה שמנתה את הרב דוד נחשון הרב זלמן נוטיק והת' דוד קירשנזפט לדבר על ליבם של החיילים מצוידים במגפון. נעצרנו על-יד כיתת חיילים שעמדו בפינה חשוכה. הת' דוד קירשנזפט בנאום ספונטני מרגש משלו החל להפשיר את קרירותם של החיילים. 'אני הילד הראשון של הישוב!' אמר בהתרגשות. 'אנא מכם, סרבו לפקודה הבזויה הזו' התחנן מעומק ליבו. 'זה ירדוף אתכם לכל החיים! אם תסרבו פקודה - תשבו 28 יום. ואם לא – כל חייכם תסתגרו בכלא של מצפונכם!' הדהד קולו. בשלב זה הרשיתי לדמעות המבצבצות להסתנן מבעד לריסי עיני. הרב דוד נחשון לקח את המגפון והחל להרצות בפניהם, הוא מדבר אל הלב היהודי שעדיין קיים. בקול מונוטוני שקט הוא חודר את כל מעטפת מיגון הרגש שלהם.

כעומד מן הצד, שמתי לב כי החיילים מרותקים לקולו החביב ודבריו פועלים. עיניהם בורקות והסדק מלחיץ את הקצינים שפונים להסתודדות. חייל אחד היישיר מבט כואב, בעיניו לחלוחית, שברו היה גדול וניכר כי הוא עומד לפרוץ בבכי. בהמשך אמרנו פסוקים עם החיילים, הם אמרו אחרינו. בשלב זה החליטו הקצינים לנוע. החייל הנ"ל עדיין נותר מסומר למקומו, מביט בנו בעינים כלות. לא אדע אם הוא אכן סרב או לא.

לאחר מנוחה קצרה חזרנו לזירה. המאבק כרגע הוא לדבר על ליבות החיילים ולהניאם מפעולות ההרס. במידה והלב היהודי עדיין פועם אין מיגון אמיתי שיכול לעוטפו. מכל עבר נשמעים בכיות התושבים. הללו מתחננים על נפשם. הלא את כל חייהם השקיעו באדמה זו. אי אפשר לקחת אותם מהחיים! זעמם של התושבים מתפרץ בצרחות שוד ושבר.

הרב וולפא הבהיר לחיילים  את חומרת מעשיהם באמות מידה אנושיים מוסריים ואמות מידה הלכתיים יהודיים. אמרנו פסוקים. קצין שעמד בצד, הצטרף. הרב נחשון שאל אותו אם הוא מכיר, הלה סימן לו בידו כאומר 'ועוד איך'. כנראה, אמרתי לעצמי, כשהיה ילד לא פסחו עליו השלוקים של צבאות ה'...

בין כה וכה, הגיעו שמועות על חיילות שהתמוטטו והתעלפו, על חיילים שסירבו פקודה, דבר שלא נתפרסם בכלי התקשורת. אין לדעת כיצד נפל הדבר, אך בהחלט היתה השפעה...
הופיע יום המחרת:  15 נערים ואני בתוכם החלטנו להתבצר בגג מבנה נטוש. המבנה, בית דו קומתי מפואר עם עליית גג רחבה, מעוצב בתכלית ההוד וההדר. עושה רושם כי הבית שייך למליונר שבעבר חי לו בנחת ובשלווה עד 'שקפץ עליו רוגזו של שרון' ונואש מתקווה. זעמו התבטא בניפוץ כל הכלים שהשאיר ומראה הקירות מביעות את ההרס והחורבן שעברה המשפחה. על הקירות השאירו דייריו את סיפורה של המשפחה ואת זעמם על המגרשים. הלב מתפלץ – פשוט חורבן! הדמעות פורצות מעליהן, לא שואלות לרשות...

היה זה היום החם והלח ביותר בעונה, עליית הגג היתה רותחת. אגלי הזיעה לא משו אף רגע. הצטיידנו במזון רב, וכן בתחמושת שהשתיקה יפה להם... משעות הבוקר הסתתרנו שם מפחד קלגסי צה"ל. בחורים שיצרנו ברעפים צפינו על המתרחש בחוץ - אסון לעם ישראל. רח"ל. כיתות כיתות של חיילים רצים בשבילים משל היינו הגרועים שבאויבים. מכל עבר צצים ירוקי מדים סרוחים אלו.

במשך היום עוד ראינו מחזות נעימים כאשר ילדים עדיין מתרוצצים במשחקי מחבואים ותופסת. הגדיל לעשות חייל שהשתעשע עם זאטוט בחצר ביתו.

המשך יבוא...

לצפייה בכוחות הגירוש נכנסים לנווה דקלים לחץ כאן
הערה: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים
הכח פורץ
חיילים... צילם: ישראל ברדוגו
צילום: ישראל ברדוגו
"אל תגעו במשיחי"
מנסה להרגיע. המפכ"ל משה קראדי עם ר' יגאל קרשנזפט צילום: ד.כ.
"אולי עוד שבוע" ר' יגאל בפתיחת הצום ותדרוך לחבר'ה צילום: ד.כ.
"זה לא יהיה" ר' יגאל מתראיין לינון מגל כתב ערוץ 10 צילום: ד.כ.
"מי פה גבר? שיסרב פקודה!" מרים. אחת הבנות של קירשנזפט גוערת בחיילים צילום: ד.כ.
 
ממגנים את הגוש. דוד ופיני.
לא מוותר. ר' לייבל מוצ'קין מקראון הייטס מדבר על ליבו של חייל צילום: ד.כ.
"אולי יעזור" ר' זלמן נוטיק מניח תפילין עם חייל צילום: ד.כ.
 
מבצעים
בקטע האחורי של היישוב
"תכיר אותנו בטרם תגרשנו"
"מה עשינו?"
בגובה העינים
"זה לא מוסרי!"
"חייל, תרד מזה!"
"אולי בכל זאת?!"
פלוגות החיילים בדרכם להחריב את נווה דקלים
"אני טיפלתי בכל הנפגעים מהפיגועים, אל תעניקו לרוצחינו את בתינו!"
מנסים לחסום את הדרך לכוחות
בלי מילים...
"ראה הוזהרת!"
יש אומרים 'משת"פ'
ברקע, שלט היישוב 'נווה דקלים'


הוסף תגובה



2. הייתי שם יחד איתו. כמה שזה כואב להיזכר. אבל לשכוח יותר יכאב...
סוחף ומרגש!



3. מדהים! אין מילים...




4. מי זה המשת"פ ?
תם
מי זה ומה שמו?



5. משת"פ-משתף פעולה. חזק ונכון. זה ר' אבינר מבית אל
חנה
יומן חלק א'אנונימי (פותח)
" חלק א'
"

הערה: התמונות והטקסט מוגנים בזכויות יוצרים.
 
נחושים בכל מחיר

יום רביעי לפני תשעה באב. פניי מועדות לעבר הכותל המערבי שם מתקיימת תפילת המונים לביטול גזירת ההתנתקות. כ300.000 איש גדשו את סביבות העיר העתיקה ומתחם הכותל עד אפס מקום. הזעקה והשאגה מנהמת לב הציבור הרקיעה שחקים. הלחץ והדוחק אינם נרגשים כלל, רק תחינה פנימית אישית מכל אחד מהנוכחים והציבור שהקשיב בשידור חי, שריבון העולם בעל הישועות והרחמים יבטל ברחמיו את הצרה ותחתה תופיע הגאולה האמיתית והשלימה.

מן הכותל, בתכנון מראש, עשיתי דרכי לאופקים שם בפארק אמורים לעבור דרך חמ"ל מועצת יש"ע בדרך לגוש קטיף הנצור. בהגיעי למחרת בבוקר נאמר לי כי הקפצות ישנן רק בלילה, אז מסתננים בחסות החשיכה. שאר הפרטים עמומים, עטופים במעטה של חשאיות. לא שעה, לא דרך, "פשוט תגיע ויהיה בסדר. יש כאן מלא האזנות של השב"כ" אמר לי אחד מהם.

העדפתי להמתין שם. השעה הייתה 12:00 בצהריים לא ביטלתי את זמני ושקעתי בקריאת ספר, מעביר את הזמן. בנתיים נקבצו מספר אנשים. כולם, אנשים חדורי אמונה וביטחון שפניהם אומרות הכל, הללו נחושים להגיע לגוש בכל מחיר!

בהערב יום עת שקעה החמה וחלף אור היום. החלו להופיע קבוצות אנשים, עד מהירה הפכנו לקבוצה המונה כ100 איש.

מידי רגעים ניגשים אנשים שפקעה סבלנותם לאחראי בהטרדה כרונית: 'מתי?'  אך הפה חתום ותשובות אין.

חרף העדר בשורת היציאה, אנו ממשיכים וממתינים. אך בעבור המחוג את השעה 2:00 וניצני יציאה טרם הופיעו החלטנו שלושה בחורים, אני, אבי ויוסי המיואשים מתושייתם של מוצעת יש"ע לנסות מזלינו באופן אישי בלתי מנוסה – 'עדיף מכלום' אמרנו לעצמינו.

בטרמפ הגענו עד מספר קילומטרים לפני צומת רעים. 'תיכנסו שם בשביל', הדריך אותנו הנהג האלמוני. 'המשיכו ישר כשעה וחצי. אח"כ תפנו ימינה ותעקפו את צומת גמא. ותסתדרו כבר'

כבר בתחילת הדרך, החלה התשישות והופיעו מיכשולי היאוש. חושך מצריים בלילה נטול ירח, אנו לא רואים את הקרקע עליה אנו צועדים. ברקע נשמעים נביחות כלבים, ונהיות של תנים. 'בוא נחזור' אומר ההוא שלצידי, שמו יוסי. 'אני פוחד' היטיב להבהיר. אתוודה, גם אני פוחד מלהקת כלבים או משהו בסגנון הזה שיסתערו עלינו פתאום. אך בשם הנחישות העזתי: 'אין מצב, הולכים בכל מחיר!' אמרתי לו.

הצענו שנצטייד בכמה אבנים חדות, לשם הגנה (פסיכולוגית). ב"ה עברנו את הכלבים, כשאנו צועדים על השדות מנסים שלא לעורר קול מיותר ולהבעיר חמתם של כלבים נוספים. 

כך צעדנו עדי הגענו לפרשת דרכים, איננו יודעים אם להמשיך ישר שמאלה ימינה.... לבסוף הכריעו הכלבים הניצבים בפסגת ההר. פנינו ימינה. אנו הולכים והולכים ללא שום סימני עידוד. גם לאחר כשעה וחצי של הליכה לא נדם קולו של הנושף בעורפי 'בואו נחזור' המציק ללא הרף. לפתע, זיהינו שהשביל עליו אנו דורכים קרס ואנו על סף תהום פעורה. עירנותו של המציק עמדה לנו. הפעלנו את הפנס בפלפון, מגששים באפלולית המחרידה את הדרך חזרה.

איך שהוא, מצאנו שביל אחר. אנו ממשיכים לצעוד ומגרשים כל נסיון יאוש. כעבור מספר שעות החלה להופיע באופק נקודת אור שבזמן קצר תתפשט לאור יום. הבנו שכעת הכל תלוי בזמן עד שניתפס בידי כוחות הגירוש.

חצינו שדות קש טיפסנו על הרים וסלעים צעדנו במסלול נחל עונתי הסתבכנו בפיתוליו ועמדנו במכשוליו. רק לאחר שכבר הופיעה השמש במלוא עוצמתה ופזרה את קרניה הטורדניות, הגענו לכביש. מבירור קצר עלה שאנו ניצבים לפני 'מחנה רעים' או משהו אחר... אחד החיילים צעק לנו: 'אל תעשו יותר מדאי רעש...'     

מכיון שלא היינו בטוחים בדרכינו, עמדנו מלכת. מנסים לעצור טרעמפים לבירור המיקום. אך אלה, שברובם נושאים סרטים כחולים, ממאנים לעצור. לפתע, זיהינו מרחוק קבוצת אנשים העושים דרכם לכיוונינו או אז הבנו שאנו על הדרך. התחברנו אליהם בתקוה מחודשת, ועד מהירה, בשל הצקתו של אבי, הבנו כי אכן טעינו בדרך. רק לאחר כעשרים דקות רכב נושא סרט כתום אישש את חששינו.

כעת, לאחר שעות של הליכה מאומצת, מסע שטרם ידעתי מעודי, המוח סובל מתשישות, הברכיים כושלות, ואני משתרך לאיטי נושא על גבי מטען כבד מעיק במיוחד. יוסי, 'המציק', הואיל להחליף איתי את תיקו הנוח לנשיאה ודל התכולה. הדבר המריץ אותי ונתן לי דחיפה.

נפרדנו מהקבוצה שפגשנו והמשכנו לבדינו, מנסים לעקוף את מחסום 'גמא'. ושוב חוצים פרדסים ומשטחי מרעה עם מלבני קש מגובבים. מדלגים על תעלות, מקפצים על סלעים ומתחמקים בתמרונים גופניים מדקירת קוצים קשיחים הפרושים שם לרוב ונזהרים מכלבי השמירה של עדרי הצאן שבסביבה. 

סוף סוף הגענו אל הכביש. שם גם כלו המיים מכליינו. אך אין זה מפריע לנו להמשיך לצעוד לצד הכביש בחסות העצים הגבוהים. אנו מתקרבים לעבר כיסופים בבחי' 'נכסוף ניכספתי'. בתום שורת עצי הברוש הטמירים אנו מוצאים לנו מחסה בבטונדות הפזורות שם. הכל כמו מבצע צבאי בשטח אויב.... אני מתאר לעצמי את עבודתם של 'הלעומת זה' - המחבלים ימ"ש כשהם מסתננים....

באיזה שהוא שלב עלינו לנוח לצד הדרך, מוסווים בחסות השיחים וכשתוך כדי כך יוסי מנסה את כוחו בעצירת טרעמפים. בשעה זו, הצקתו הכרונית של יוסי התחלפה באושר ו'כיסופים'....

לפתע, עולה לעברינו קצין מג"ב, חבוש כיפה (זה לא אומר הרבה...) 'מה אתם עושים פה?' הוא שואל. 'הציגו תעודות זהות' הוא מצווה. חוש השליפה עמד לי גם עתה. 'אני הגעתי מניו יורק להיות עם המשפחה בשבת האחרונה.... והם בדרך להביא לי את התעודה...' אמרתי לו.  חבירי אמרו כי הם בני פחות משש עשרה כך שאינם חייבים בהצגת תעודה. הלה התרצה ועזב את המקום, לא לפני שהפטיר באיום: 'תיזהרו, אל תשחקו איתנו!'  

במשטרה....

בנתיים, הופיע טרעמפ, איש פשוט שקיבל רשיון כניסה זמני הקפיץ אותנו ללא ידיעתו וידיעתנו לתוך לבת האש. לאחר שהחיילים, ממוצא אתיופי, שמעו את טיעוניי המשכנעים, שהאמינו לי, אילו הייתי במקומם (ח"ו) הייתי משתכנע!. גם התעקשותם של חבירי כי הם תושבי הגוש וזיהוים בע"פ לא עמדו להם.
ללא דיבורים מיותרים הובילו אותנו אחר כבוד לתחנת המשטרה המאולתרת הממקומת בצד המחסום הרחב.

כה כעסנו על עצמינו, איך זה זה שלא עשינו עבודת שטח בטרם בואינו.... דרך של שעות ירדה לטמיון. הקרבה של פחדים ומאמצים נמוגו בשניות אלו. היאוש כרסם בליבותינו.

לתחנה הגענו כשאנו כבר מותשים באמת, צונחים על הבדים המתוחים שם ומחכים לחקירה. בנתיים הופיעו עוד בני נוער ומבוגרים כל אחד וסיפורו הוא. פתאום שמעתי שוטר מספר לחבריו בהשתאות 'ראיתם אותם' והצביע על מספר אנשים עולי רוסיה חבושי כיפות. 'הם טיפסו על הגדירות של חאן יונס.... הערבים היו יכולים לשחוט אותם' (ח"ו). לא סתם אומרים על הרוסים שהם משוגעים ובעלי מסירות נפש....

לאחר החקירה הובלנו לאוטובוס העצורים. לאחר כארבע שעות התמלא האוטובוס והנסיעה יצאה לדרך. היעד: משטרת נתיבות.
 
בפינה נידחת, בקצה העיר נתיבות שוכנת לה תחנת המשטרה.  

לאחר צילום כנהוג עתה, הוחתמתי על ערבות כספית ע"ס 3.000 ₪  כשנודעה לחוקר זהותי, עם פליטת דף מהמדפסת עמד כמשתאה: 'בואינה' אמר בכעס 'אני רואה שאתה מסוכן.... היית אצלינו לא פעם ולא פעמיים...' אכן, אישרתי. אין זה כ"א בשל היותי ביש מזל.... 'אז מי שרף צמיגים?' הוסיף להקשות. וואלק, אמרתי לך תפסו אותי שלש קילומטר מהאיזור!' למזלי, הודה לי החוקר כי נפלתי גם אצל חוקר ביש מזל.... ומשכך, הסתדרנו.... חבירי שוחררו בערבות של 5.000 ₪ ומעצר בית של חמשה ימים. יצאנו את התחנה.

אצל מי אעשה שבת? תהיתי לעצמי ומיד הופיע במחשבתי שמו של שליח הרבי מליובאויטש לנתיבות: הרב ליאור מלכא.

רכב נושא סרט כתום הופיע משום מקום והציע לי עזרה ומקום לשבות. הודיתי לו והצעתי שיקח אותי לבית חב"ד.

בביתו של ר' ליאור פגשתי עוד שנים במצבי - מנסים להגיע לגוש. שבת מיוחדת עברה עלינו. שבת בהתרוממות הרוח, מבצעים בישובים הסמוכים, וחיזוקם בשיחות של הרבי. כל השבת הייתה חדורה ברוח המאבק על שלימות הארץ. כאשר בכל עת אנו אומרים 'לחיים' שנזכה להגיע לגוש ולעצור את הפשע השפל. היה זה בשעת רעוה דרעוין מספר דקות טרם תחילת הצום, אמרתי לחיים על מים של הרבי והרגשתי שזהו זה.... אני נכנס.

במשך השבת סיפר לי הרב ליאור על תושב ברוקלין שהגיע במיוחד לגוש תקיף. כאשר הגיע למחסום כיסופים, מנעו ממנו מלהמשיך, והוא נאלץ לחזור. הרב ליאור לקח אותו, והוא חדר בחסות מבצע תפילין שירה וריקודים....

נחושים בכל מחיר!

למרות הערבות עליה חתמתי, החלטתי שאין דבר בעולם שיעצור אותי! בתשעה באב לאחר הקינות, הגענו לפארק באופקים. לשאלתי האם היתה בסוף 'הקפצה' ביום שישי, נעניתי כי היתה הקפצה וכי 14 איש חדרו... כה התאכזבתי.

פרשנו לשינה חפוזה בתקוה להקפצה. לא עברה שעה, והתבשרנו על הקפצה! מיד ניתרנו מכורי שנתינו והזדרזנו לעלות על הרכבים. רב חב"די התיר לנו לשתות במידת הצורך. היעד הנוכחי: שדירות. שם מקבלים תעודות זהות של תושבי הגוש ומסתננים. כל התעודות שחיפשתי העלו חרס בידי, לא היתה כל התאמה. לפתע, הופיע אדם עטור זקן זריז תנועה, עם 4 תעודות זהות. 'מי שמוצא התאמה, מגיע איתי עכשיו!' הכריז בומבסטית. באמת רציתי להצטרף אליו, אך מי יודע אם יהיה דימוי....

פתאום הוא קורא לעברי: 'יש פה מישהו 'קופי' בשבילך! תלמד את הזהות שלו ואתה בא איתי'. עוד בטרם הספקתי לשאול, מישהו החליף את כיפתי בכיפה סרוגה עמוקה, בכדי להעניק לי דימוי לאיש שבתמונה. מאי שם נתרמה חולצה כתומה עליה הכיתוב "אחי, אל תגרש אותי!" ויצאנו לדרך. בדרך למדנו את הזהות בע"פ. המתח רב מאוד, הלחץ מציק, והצמא, נותן את אותותיו. 'הגענו למחסום הראשון' נשמע קולו של הנהג האלמוני. הוצאנו מיד את התעודות. דיבורו הבטוח וטענתו, מדוע מעכבים אותנו, ריככה את החיילים, וגרמה לשחרורינו המהיר.

במחסום הבא כבר היה פקק. התברר, שמחבל חדר לכיסופים, והיו חילופי יריות. בנוסף לכך, טנק פלט פגז וארבעה נפצעו, אחד מהם קשה.

כל הדרך פי רחש פרקי תהילים ובליבי נשאתי תפילה. כבר לא התחשבתי ביושב לשמאלי, שזמזומיי הפכו לו להטרדה. אמרתי את '12 הפסוקים' של הרבי.

רק לאחר שכבר האיר היום הורשינו להמשיך. בהגיענו לכיסופים, נעצרנו בשל הפקק שהצטבר. בשני נתיבים בדקו את הרכבים, בנתיב הימני היה חבירי משבת. ללא אומר ושאלות, הורו לכולם לעצור ולרדת מהאוטו. באותו רגע הגיע תורינו, המתח גובר.... הצגנו את התעודות תוך עייפות וכורי שינה מעושים. ושוב הנהג עם התלונות שלו ריכך, הפעם, את השוטר. ברוך ה' עברנו.

או אז נשמנו לרווחה. הורדנו בנווה דקלים מודים לה' על הנס ומקווים לנס הגדול.

את התיק הנחתי בבית הראשון שראיתי. פחדתי שפתאום יגיח רכב מאן שהוא ויקח אותי טרעמפ לנתיבות מבלי שישאל לרצוני....

ניסים בבית של קירשנזפט

פניי מועדות לבית משפחת קירשנזפט – בית חב"ד נווה דקלים. על הדשא מסביב פרושים מספר רב של בחורים הנחים להם בשעות הבוקר המקודמות - אולי שש בבוקר. הילדים ישנים על הרצפה לאחר שפינו מרצון את מקומם עבור האורחים שנעשו כבר כבני משפחה לכל דבר.

אני פוגש ברב קירשנזפט הנשמע בטוח מתמיד, מקרין אמונה וביטחון. הוא מעל החורבן.... הוא עסוק מאוד, יש לו עוד לערוך חנוכת הבית למקוה החדש....

לאחר שקמו הבחורים אני מנסה לעורר התפעלות בקרבם בסיפורי האישי, אך הם לא כ"כ מתרגשים. רק לאחר מכן התברר לי מדוע. עוד בטרם כיליתי את סיפורי, קטעו אותי כאומרים, 'את הסוף אנחנו מכירים...'  ואז גל הסיפורים לא עצר ושטף האירועים לא נדם:

בחור שראיתי בפארק באופקים עלה טרעמפ עם אדם שיעדו זהה לשלו. במחסום הראשון סיפרו לחיילים כי פניהם מועדות לקיבוץ רעים. המחסום נפתח. מיד לאחר שנכנסו לקיבוץ המשיכו את דרכם לכיוון כיסופים. בכיסופים ביקשו מהם החיילים להציג תעודות זהות. הללו לא התבלבלו ובתמימות נוגעת ללב הושיטו את תעודות הזהות שלהם.... הם גרים 'בגוש' אבל משום מה בתעודה כתוב 'ירושלים'. החייל עיין בתעודה ולהפתעתם אישר להם לעבור, משל היה זה רק סמלי....

שני רבנים הגיעו דרך ציר פילדלפי. כיצד? לא יודע, תשאלו את החיילים שלקחו אותם...

סיפור מרגש במיוחד הוא סיפורו של ר' נועם שוורץ. הלה הגיע רכוב ע"ג אופנים ועקף את המחסומים דרך שבילים עלומים. על אבנים, על חול רך וטובעני במאמץ רב עשה את דרכו לגוש. בהגיעו למחסום כיסופים הוא עקף את גדר התייל הפרושה לכל רוחב האיזור. הוא הגיע לסופו נושם לרווחה. אלא שאז מבלי שהבין מדוע עצר לידו גי'פ הלה אספו 'באהבה' חזרה לצומת רעים.
אך לא אדם כר' נועם יאמר נואש. הלה כבר הכיר את המסלול ועשה זאת שוב.... בהגיעו לכיסופים חצה שוב את התייל וטרם שמישהו הבחין בו נתן 'רייס' והחיש את סיבובי רגליו על הפדלים. לפתע, הוא שומע מרחוק צעקה מוכרת 'מה אתה עושה פה' ר' נועם סימן לו בכף יד קמוצה כאומר לו 'חכה רגע!' מאי שם הגיחה משאית, נועם סימן לנהג והלה סייע לו. נועם הניח את האופניים ע"ג המדריגה-נעה מאחור. מיד בכלותו לקפלה, הופיע גי'פ. הללו עצרוהו והובילוהו למחסום כיסופים. 'אל תזוז' אמרו לו. הוא לא זז. לפתע, שוטר בתפקיד בכיר פונה לחיילים ומבקש הסברים למעצרו. הלה מהנהן בראשו לאות כי הבין. 'או-קיי הניחו לי' אמר להם. 'אני כבר יטפל בו'.

הוא פונה אליו בקשיחות ומצווה אותו: 'אל תזוז מפה, ברור?!'  לאחר מספר דקות הופיעה משאית, השוטר מאותת לנהג לעצור, ופוקד על נועם המופתע בקשיחות צבאית: 'תפוס את האופניים שלך, שים אותם מאחור' ובאצבע מזהירה הוא ממשיך, 'אוי לך אם תרד בטרם תגיע 'לנווה דקלים' ברור?!' כן, זה היה ברור מתמיד....

בחור אחר סיפר  שנעצר במחסום כיסופים ומבלי לעורר תשומת לב מיותרת עשה דרכו ליציאה תחת עיניהם הפקוחות של השוטרים.... מצרור הסיפורים, שלכולם אופי דומה, הבנתי כי אין לי מה לחדש שכן כולם עברו במסלול שלי....

'חג' תשעה באב

לא עולה בליבי כל הגדרה אחרת מלבד 'חג' תשעה באב. הגעתי לבית הכנסת לתפילת מנחה עם תפילין כנהוג. זרמתי עם האירועים ולא עצרתי את עצמי לחשוב מה אני חווה, פשוט זרמתי. והנה הופיע השלב שבו הלב אינו מסוגל עוד להתעלם והוא שותף פעיל למהלך החגיגי שעוטף את אוירת בית הכנסת.
 בית הכנסת עמוס אנשים.

המנין המרכזי מלא במאות מתפללים. אינני יודע מדוע, אך החזן לא ויתר על מנגינות מזדמנות בכל חזרת הש"ץ, בהתרוממות רוח נפלאה. השירה עולה ובוקעת מפיהם של המתפללים בניצוחו של החזן עטור הטלית. משום מה, הרעב המעיק בד"כ, נעדר הפעם מתחושת הציבור. היה זה שובע מיוחד, רוייה עצומה, והכל כמו בשפע, למרות שהוא כלל איננו.

בסיום תפילת ערבית, מיד במוצאי הצום, פנו כולם לעבר הרחבה שמחוץ לביה"כ לערוך קידוש לבנה ברוב עם הדרת מלך. הפעם לא רק שירים היו שם, אלא גם ריקודים עליזים מאין כמותם. במעגל אחד ענק משלבים זרועות אלו באלו והשמחה מתנחלת בלבבות, ומעוררת רגשות גם בלב אטום. אדם שאינו מבין לשמחה זו מה עושה, וודאי היה חושב שאנו בעיצומם של הקפות בשמחת תורה....

וכך בסופו של יום סיכמתי לעצמי: "מעולם לא חויתי כזה 'חג', כחג תשעה באב בנווה דקלים".

המשך יבוא...
אירועי כפר מימון


עוד יומןאנונימי (פותח)
בשעות הסוערות של הפינוי וביומיים שלאחריהן, הסתובב הצלם ישראל ברדוגו בעיי החרבות, בין הבתים אודי עשן, המנותצים, וראה את החורבן הגדול. במצלמתו הוא תיעד את הימים הקשים של החורבן הנורא, וחווה רגעים מרגשים שלא ישכח לעולם  מסע היסטורי, כאוב ומרטיט במקום בו פיכו חיים יהודיים תוססים שנכתב בימי הפינוי מוגש במלאות שנה לגירוש מגוש-קטיף  ליומן המלא 

לצפייה בראיון עם ישראל ברדוגו בערוץ הראשון: לחצו כאן

מאת: ישראל ברדוגו

לאן בבקשה?

"לאשכול", עניתי קצרות.

אשכול זה שמאלה.

"בסדר, אין בעיה", מלמלתי ושברתי ימינה כשהמחסום מאחוריי.

ברדיו מדברים על ההתבצרות על גג בית-הכנסת בכפר-דרום על חומצה שנשפכת על חיילים. בהחלט חומצה נשפכה, על האומה כולה.

חמישה מחסומים עמדו בדרכי עד שהגעתי לכיסופים. עכשיו אני לפני המחסום האחרון עצרתי בצד ונצמדתי לרכב בטחון. כשהוא נכנס אני הייתי אחריו, שועט לעבר כפר-דרום. 'אף יהודי לא ישאר בגלות' צועק השלט מעל גבי אחד העמודים, והתמונה של הרבי המתנוססת עליה, כה מוכרת, מקבלת כעת משמעות נוספת...

הגעתי לכפר-דרום. כוחות אדירים נמצאים במקום. איפה הם היו בארבע השנים האחרונות ? אני רואה מרחוק את בית-הכנסת בכפר-דרום. מנופי ענק מקיפים את המבנה כזרועות תמנון. נדמה כאילו אש זרה מרצדת מעל הבניין. האבק החול והעשן הכלאה דקורטיבית בין פודרת טנקים אקלים מדברי ועשן צמיגים אופפים אותי. כל אלה גורמים לי להיראות בין רגע חלק אינטגרלי מהנוף. אני מוציא את המצלמות ודוהר קדימה.

בדרך, אני רואה תושבים נישאים על כפיים. לא המעריצים סוחבים אל-על, אלא השוטרים והחיילים. ילד קטן, כתמתם שיער, נשרך אחרי אביו שמובל לאוטובוס. אבא לא מצליח להוציא מילה. הוא מתעלף .

***

אני מגיע לבית-הכנסת. מאות חיילים מיוזעים מתגודדים בתוכו. מגיע בשעה האחרונה, אחרי שלכולם כבר נמאס לדבר. שקט מתוח שורר בחלל בית-הכנסת. המבטים מושפלים. מבחוץ מניפים את המכולות ובהן שוטרים רבים. אני עולה על גג אחד הבתים כדי להיטיב את הצפייה.

בקצה גג בית-הכנסת שהפך למבצר, עומד אדם מבוגר ומתפלל. יכולתי להבחין בו מתנענע מבעד לגדרות התיל. זקנו המדובלל והטלית שמתבדרת ברוח הוסיפו למראה הסוריאליסטי והבלתי נתפס... הוא בוכה ומתפלל, עומד לפני קונו ואוחז בציציותיו.

הוא הראשון שנזרק אל המכולה...

אני יורד למטה ורואה את דן הראל, אלוף פיקוד הדרום שמפקד על המבצע. זקנו צבוע בצבעים שונים והוא מסתתר מאחורי פחון. לא רע, אני מציין לעצמי. המפכ"ל קראדי עומד בסמוך, מנסה להשיג עוד כמה דקות בשידור ישיר, עד שמלמעלה מושלכת ביצה שקוטעת לו את השידור באמצע הנחישות. אני ממשיך בתוך הישוב ורואה ילדים בוכים בזרועות אביהם, אימהות מתיפחות בחצרות הבתים. מיטלטלין וחפצים נקשרים אל גגות המכוניות ושירה עצובה, חרישית מה, בוקעת מגרונותיהם של האנשים.

"האמונה היא המוטיב המרכזי כאן" - אני שומע מג"ד מתדרך קצינים. "אל תענו להם. אין מה לענות על אמונה…" החיילים מהנהנים בראשם.

אין מה לענות כנגד אמונה... אני יוצא מתוסכל. החושים מתכהים. גם לבכות כבר אין כוח.

***

נווה-דקלים.

איזה נווה ואיזה דקלים. עיי חרבות... שערי הישוב עדיין מעשנים מהמדורה שנועדה לעכב את הכוחות המגרשים עד לדקות בהן הגיע השופל הענק.

מהמחסום בכניסה מדווחים לי שהמדורה דולקת מאמש. משהו מתחבר לי ישר לאי-שם בהיסטוריה היהודית. האש שדלקה בחורבן שזה עתה התאבלנו עליו, יומיים בערה האש בירושלים של מעלה…

מישהו מתנדב לתת לי סיור בחינם.

"רגע לאיזה עיתון אתה מצלם? הוא שואל. "יראו אותי?"

את הגוש אני מכיר לא מהיום. את בירת הגוש, נווה-דקלים, אני מכיר אודות למשפחת קרישנזפט. זה התחיל בטלפון קצר כאשר ר' יגאל ביקש ממני לבוא ולעזור בפעילות השוטפת. מאז עברו הרבה שנים, הרבה שנים של פעילות. אני כבר מכיר את הפעילות כאן; כל חלוקת סופגניות הפכה למבצע לוגיסטי עם חפ"ק מאורגן היטב. 'בעזה הכל עובד באלפים', היו אומרים.

כתלמיד ישיבה, דאגתי לקראת כל פעילות לשיבוץ תמידי בגוש. החיוך של יגאל... הקבלת-פנים של המשפחה יחד עם אופי פעילות המרתק ומסירות הנפש המשפחתית, הפכה את המקום לאטרקציה של ממש. לכן התייצבתי בכל עת.

באחת צפו בי המחשבות על אותם ילדים שעוד שנים רבות שלחו לי מכתבים הביתה "למדריך ישראל", היה רשום שם. רבים מהילדים האלה, מגני-טל, עצמונה וגדיד, רובם המכריע נשאר ערום וחסר כל.

את הרכב השארתי בכניסה. צעדתי רגלית. הגוש לוטה בחשכה מוחלטת. השעה מאוחרת. אני מגשש דרכי באפלה בדרך אל בית-הכנסת המרכזי. "הדרמה לקראת סיום", מודיע שדר רדיו עייף שעומד בסמוך לג'יפ צבאי.

אני מגיע למקום. התגודדות ענק. עשרות אוטובוסים עוזבים את המקום. כולם נוסעים כעת אל מחוץ לגוש עם תושביו הוותיקים.

באחד מבתי-הכנסת יושבות בנות ישראל צפופות. את הבנים מהבית כנסת הסמוך כבר פינו, עכשיו הגיע זמנם, חלקן יושבות פה שלושה ימים ברציפות. הזעקות נשמעות היטב. הדמעות חונקות וארון-הקודש פתוח...

"רק חיילות", מודיע המפקד בכניסה, והן נכנסו ומוציאות אותן אחת אחת. חלק יושבות, חלק מתבצרות, חלקן שרות, חלקן בוכיות. החולצות קרועות, תפסו יוזמה כמה שהדביקו על החולצה מדבקה ועליה הכיתוב "שביר". הדמעות שולטות בכול. אמבולנסים מפנים חלק מהן. מדי פעם הדלת נפתחת והפעם מוצאת החוצה נערה האוחזת בחת"ת, ממלמלת תפילה חרישית, נישאת על יד חמש חיילות...

כל הכבוד לצה"ל. גירשתם יהודייה מבית-הכנסת. מתפרץ רב הישוב בידיים פכורות.

"תעלו אותה למשרד", נשמעת הקריאה מפי הקצין. ככה הוא קורא לאוטובוס המסורג - משרד...

אני נכנס לתוך בית-הכנסת. הבנות כבר בחוץ. ראשי הישוב ורבניו מתכנסים לעשות קריעה כדין. "אני מאמין", הם שרים. "רחם", הם בוכים.

קומץ מתיישבים ועשרות חיילים מתקבצים לתפילה האחרונה בנווה-דקלים. השירה פורצת והזרועות משתלבות. הזיעה ניגרת מכולם, אבל למי איכפת ארון-הקודש פתוח בפעם האחרונה, מעזרת הנשים עולה קול בכי מיוסר. הרבנים קורעים קריעה והחיילים בוכים, חלקם מליטים פניהם בידם, חלקם נותנים לדמעות לזלוג...

אני מביט מסביב. אין אחד שעיניו נותרו יבשות. גם הכהות שאפפה רבים במשך היום - נשברה. המראות הקשים שראו הנוכחים במשך היום, התפרצו כאן, בבת אחת. הדמעות חזקות ממני. קשה לי לצלם אותם בוכים ועוד כל כך מקרוב, אבל אני יודע שאת מה שקורה פה צריך להעביר הלאה. לעולם כולו. לדורות הבאים... אני מכוון את העדשה והיא מרצדת לי ביד... הפוקוס לא מיטיב איתי אבל אני מרים שוב ומצלם. מצלם ובוכה.

"שמע ישראל", מהדהד קולו של החזן, והבכייה גוברת. הזעקות נשמעות. כעת כל החיילים נכנסים פנימה. הדרמה מתחילה. קצינים ורבנים, חיילים ונערים, כולם, כולם בוכים.

"כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", מלמל הרב שלמה אבינר שוב ושוב, ושוב בכי…

ספר תהילים מוצא את דרכו אליי ואני קורא. המילים מקבלות משמעות שונה. הטקסט הכל-כך מוכר מקבל פתאום פרשנות אקטואלית. אחרי שעה התברר שנשארתי לבד...

השמן ששפכו בבוקר על גרם מדרגות בכניסה לבית הכנסת, הופך לעיסה דביקה שגורמת ליציאה שלי מהמבנה להפוך למבצע צבאי מורכב...

אני מסתובב בישוב. ריק מאדם. התאורה ברחוב לא עובדת. כלב צולע מיילל מקרן רחוב. זה המצב, סיכמתי.

***

"בית-חב"ד משפחת קרישנזפט" כתוב בשלט שעל דלת הבית. השעה אחר חצות. הדלת פתוחה לרווחה... האור דולק. אני נוקש ומחכה בנימוס בחוץ. אני מסתכל פנימה אך לא מעז להיכנס. הבית שכל כך מוכר לי, הבית שסיפק ארוחות חמות ומקום שינה לאלפי יהודים, ואני לא מגזים, הפך לשממה. המקום הקדוש הזה עומד מופקר. אני נשאר לעמוד בכניסה, כמו מפחד לחלל את הקודש.

מרחוק אני רואה על השולחן מוצרי אפיה, פירורי לחם יחד עם נתחי בשר לא מטוגנים. אני יודע שמשהו רע קרה פה. את מישהו לקחו פה בכוח באמצע להכין אוכל…

אני עומד בפתח, מסתכל בבית שכל-כך מוכר לי, כשלפתע מגיעה משפחה עם ילדיה.
"מי אתה?" הם שואלים אותי בחשדנות. הדמעות מקשות עלי להשיב.

"אנו מבקשים ממך לעזוב את המקום, זה בית פרטי".

"זה בהחלט בית פרטי", אני מצטט אותם בלהט, "אבל מה אתם עושים פה?"

"קיבלנו רשות. אנחנו פה מחכים למשפחת קרישנזפט עד שהם יחזרו... הם נסעו לחופשה בירושלים... הם צריכים לחזור …"

הכאב לופת אותי עוד יותר. האמונה העוצמתית הזאת נוגעת בי...

"מה שלום הרב יגאל?" אני שואל.

"הכול בסדר. מחכים למשיח..."

***

בוקר. יום שישי.

מראות החורבן קיבלו צורה וצבעים. קשה להשאר אדיש .

אני עובר ליד אחד הבתים ושומע תפילה חרישית... אני מציץ פנימה. מישהו יושב ליד ערימת ספרים. אני מזהה שם 'איגרות קודש'. הוא מבקש שלא אצלם.

יום שישי היום. אני שב לכפר דרום כדי לראות מה נשאר מהערב האחרון, הקשה. "אתה העשירי", אני שומע קול ביישוב הרפאים.

עשרה יהודים אחרונים נותרו בכפר דרום. אני מדלג את גרם המדרגות בכניסה לבית-כנסת. בחוץ מזרונים, פחים ושאר ירקות, זכר למה שהתחולל אמש...

מתפללים... כל קדיש הופך לניגון של יום כיפור... לידי עומד תושב שמתנענע בדבקות. עיניו הטרוטות מעידות על לילה קשה חסר מנוחה. מדי פעם יבבה חנוקה נפלטת מפיו.

בסיום התפילה אני עולה לגג שהיה אתמול מעוז המבצרים... אני מתפעם מהמעמד ומהמקום שרק אתמול היו נשואות אליו עיניהם של מיליוני צופים מכל העולם בשידור ישיר. אני דורך על שלט פח גדול. אני רוכן וקורא "שנית כפר דרום לא תיפול" . 'פה נלחמו בגבורה', אני מהרהר.

אני מסתובב לאחור ומגלה להפתעתי ילד קטן ממושקף. "נעים מאוד, עמית", הוא מציג את עצמו. "תוך שעתיים הורידו מכאן את כולם", הוא אומר בעצב ומרכין ראש.

"איפה אתה היית?" אני תמה בקול.

"אני עשיתי תצפיות על גג הבית שלי לראות מתי הם באים"...

חיבקתי אותו.

***

אני נכנס לרכב. ברדיו מדברים על מאבק בגדיד. שער הישוב עולה באש וצעירים חמושים בביצים מסתובבים ברחוב ומשליטים את חיתתם על מיטב חיילי ישראל שרק באו לנפוש קצת במדשאות הישוב...

אני שומע שוב את העלילה על החומצה. אחד המאושפזים עולה לראיון.

"אתה אושפזת אמש ? יותר מפחיד או יותר כואב ?" שואל המראיין.

"לא. פשוט חששו שיש איזה חומר…"

"אבל זה צרב לך, לא?"

"לא. הרופאים אומרים שזה כלום".

"אבל כולנו ראינו איך אתם מתפתלים תחת החומר שניתך על ראשכם... ונעבור לגדיד…"

אני בהחלט מסכים עם השדר שצריך לעבור לגדיד. הכביש חסום, אין מעבר, מודיע לי שוטר עייף. יש כוננות בציר.

פרסה קצרה ויצאתי לדרך עוקפת ציר. נוסע במואסי, מחנה פליטים גדול. ההכרות עם השטח בעבר תורמת. רק אתמול מצאו כאן חגורת נפץ בעלת משקל, אני נזכר. תפילת הדרך.

***

גדיד.

עשן שחרחר מיתמר ממרחקים. יצאתי לדרך עוקפת עשן. שומע מרחוק צעדים אבל זה נשמע כמו צעדה. 2000 זוגות נעליים נוקשות. שקט, דממה, ושוב צעדים. אפילו ציפורים אין, רק נעליים כבדות הולמות...

כבר רואים אותם במעלה הרחוב. טור אינסופי של חיילים לבושי שחורים צועדים באון. הדימוי הרגיש מקבל פתאום צביון מעשי... משום מקום ניתח לפתע מטר ביצים על ראשם של החיילים. אלה מתפזרים במהירות בעוד הקריאות של המפקד לסדר היו לשווא. חיילים מסתתרים תחת שיחים, מגנים על עצמם בחירוף נפש... לא יכולתי להבליע את הצחוק הפתאומי שתקף אותי.

"קלטת את זה?" צועק לי אחד הכתומים מתוך השיחים, דואג שאנציח את עוצמתו של צה"ל... ואני רואה אותו ממשיך לזרוק ביצים אחד כנגד שירת הים, זה כנגד דוגית, זה על נווה דקלים הוא זועק. כמות הביצים שזרק הייתה כמניין ישובי ישראל בגוש קטיף. את הגדוד אבל הוא פיזר קילומטר אחורה.

אני מגיע לבית-כנסת. כצפוי, בפנים מתגודדת קבוצת צעירים, לומדת את דרכי המאבק. אני מנסה לשכנע אותם שיכניסו אותי בפנים. "לא סומכים על התקשורת", הם אומרים לי.

"למדנו יחד ניסיתי את כוחי בפניה נרגשת להוא מעבר לדלת .. אין מצב הוא אומר לי ...".

הלכתי לכיוון הבתים. ההתבצרות בגגות החלה. הצעקות המוכרות נשמעו שוב. מישהו בוחר להתפלל על הגג עם תפילין וטלית וכעת הוא בעיצומה של תפילה לוהטת. בהחלט חם.

קצין עם מגפון ביד ": "בבקשה, רד!". אבל הוא בשלו.

"תגיד, אומרים 'יעלה ויבוא'?" אני מנסה את כוחי. הוא מביט בי ומחייך.

"שמע עוד נחזור לפה...", הוא אומר לי וכעבור כמה דקות הוא נמצא למטה.

הקצין בא אליי ושואל מה אמרתי לו? נזכרתי בסיפור הפרה ששומרת שבת...

בדרך החוצה אני שומע דיאלוג מרתק.

"בא תצא החוצה. נעשה את זה יפה…"

"מה יפה? להוציא אותי מהבית זה יפה?"

קצינת משטרה מתחננת בפני תושב שייצא החוצה מבלי לעורר לה כאבי לב... צמרמורת.

***

לפני שבת אני יוצא לתל-אביב. בדרך אני חולף על פני אותו עמוד:

"אף יהודי לא ישאר בגלות", ותמונתו של הרבי מציצה אלי.

שיבוא כבר!

(לתגובות: bar.israel@gmail.com)
ממ"ש מהמם וחזק!חרדייה מאשדוד!
תודה!
בקשה, לכן הבאתי את זה.אנונימי (פותח)
למה את כותבת ממש עם גרשיים?
ממ"ש זה ר"ת שלחרדייה מאשדוד!

מנחם מנדל שניאורסון, לא התחלתי את זה בגלל זה.

אלא בגלל שראיתי ואהבתי!

איזה חמודה את יודעת?אנונימי (פותח)

מי זה מנחם הזה?

חבר שלך?

חעחעחע תודע על המחמאה!!חרדייה מאשדוד!

מנחם מנדל שניאורסון זה הרבי מלובאוויטש.

אם שמעת עליו.

הוא לא חבר שלי אלא הרבי שלי.

את חבצקרית או חרדויסית?אנונימי (פותח)
חעחעחע אני גם חב"דצקרית וגם חרדויסית.חרדייה מאשדוד!
שילוב אדיר!!
איזה נחמד!אנונימי (פותח)

זה כיף.

אבל זה לא מעצבן ללבוש גרביים כל החיים?

יש לכם תילבושת?

גרביים זה חם ומעצבן בקייץ אבל אני רגילה לזה.חרדייה מאשדוד!
ברור שיש לנו תלבושת, חצאית כחולה, חולצה כחולה מכופטרת וסגורה עד הסוף,גרביים כחולות, צעיף כחול, מעיל כחול, יומן כחול (סתם, אבל יש לנו יומן גם כתלבושת).
בלעכס!!אנונימי (פותח)
חעחעחע תודה על התגובה.חרדייה מאשדוד!
אני סבלתי את זה שמונה שנים, שנה הבאה אהי הולכת להרבה יותר חמור...
מסכנהאנונימי (פותח)
שכחתי!חרדייה מאשדוד!

אסור לנו דמויות כמו טוייטי, וכול החמודים, אפילו חיות כשרות!!!

ואסור סוודר צבעוני.

איזה באסה!!אנונימי (פותח)
אשדודי גםאנונימי (פותח)
תותחית רצח אנ בונה אתר על גוש קטיף והייתי צריך תמונות דחוף לעיצוב תודה רבה!!!!!!!!11
יאנונימי (פותח)
אולי חלאס להקפיץ דברים?!תפוזה 1אחרונה
פתיחת ווצאפ במחשביאיר גדסי

אני מנסה לפתוח ווצאפ במחשב הבעיה שיש לי פלאפון כשר ניסיתי להתקין אימולטר 

ניסיתי מאה סוגים אבל בכל אחד הוא לא נתן לי להתקין ווצאפ

מישהו עם פלאפון כשר הצליח להתקין ווצאפ על מחשב?

ויכול להדריך אותי בדיוק איזה אימולטר ואיזה ווצאפ להוריד

ממש יועיל לי

אתה לא בפורום הנכוןזיויק
חפש בפורום טכנולוגיה
טעותיאיר גדסיאחרונה

אתה צודק לא ידעתי אני חדש 

איך אני מוחק

אשכרה הפורום הזה נפתח שנה לפני שנולדתי!!!!!!!!!!!ההרהמורניק

בואו נחיה אותו

מה קורה פה?פיטוניה
כלוםזיויק
פורום נטוש ככל הנראהקעלעברימבאר
אבל אולי לא. מי יודע?קעלעברימבאר
וואו. מקום עם הסטוריהמשה
מה היה פה?שדמות בחולות
פורום פעיל עם חברים אהוביםמשהאחרונה
סביב העשר שנים אחורה.
שיר חדש לקראת פורים!שירים חדשים
מוישי קליינרמןעשב לימון

למה לדעתכם האם בחזית ולא האב?

גיטי קליינרמן: "מוישי הוא כבר הבן של עם ישראל" | ערוץ 7

 

גם עם הדר גולדין זה הרבה כך,

וגם עם שלושת הנערים הי"ד

 

זה חדש יחסית

עם נחשון וקסמן הי"ד זה היה האב בחזית

 

(למה זה גורם לי לחשוב שאני שוביניסטית?)

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?דבדב

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?

כולם מדברים על "המצב" ועל זה "שנמאס".
אבל מה אנחנו מרגישים באוויר ולמה?

פודקאסט חדש, מרתק וויחודי ששווה להאזין לו.
והפעם על: "תנועת הבעד"

כל הפרטים, להאזנה>>

קניון, מה הוא עושה לנו בלב? פודקאסט חדשדבדב

 

 

קניון, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

אולי יעניין אותך