לילדים בגובה המתאים

נדמה לי מוכרים את התחפושות שלהם בעלי אקספרס..

מחתרת ירושלמית - מטא טולקין

כללי

המחתרת הטולקינאית הירושלמית היא קבוצת טולקינאים הנפגשים מדי שבוע בירושלים. הפגישות מתקיימות בבתיהם של קורבנות אומללים וכוללים דיונים על טולקין, שפות נידחות ונושאים אחרים, לרוב הזויים.

מטרות

מטרתה העיקרית של המחתרת היא הפלתו של קיסר הקהילה. כמו-כן למחתרת אי-אילו תוכניות הנוגעות למכתש. על אף שבסופו של דבר התמנה מנכ"ל המחתרת לנשיא העמותה, וחברי מחתרת אחרים ממלאים תפקידים בכירים, ממשיכה המחתרת לחתור תחתם. תקופה זו זכתה לשם "מלחמות הירושה"

סמלים עיקריים

למחתרת כמה סמלים. המרכזיים שבהם הם הפעמון, והפנדה

מוסדות ותפקידים מיוחדים

• האלכימאי - תוארו של רוקח-הרעלים והקונספירטור הראשי של המחתרת - הלא הוא עמרי. מתואר לפעמים כ'מבורדס'.

• הגילדה - גילדת המצטטים או "מסדר ציטוט האמת והחסד" - קבוצה של חברי מחתרת הקוראים לעצמם, משום מה, בשם וירגיליוס להטיותיו השונות ואחראים על כתיבת תיאורי מפגשים אותם _אף אחד_ _אף פעם_ לא קורא.

• הדוקטור הנאצל והאביר שומר השער - תאריו של ד"ר ראובן נווה, הסמכות המחתרתית העליונה לענייני משהו. על-פי ההווי המחתרתי הוא שומר על שערי-ירושלים מאז ימי הצלבנים.

• חללי אל-פנדה - הזרוע הצבאית של המחתרת.

• מנכ"ל המחתרת - תוארו של יואל, ממייסדי המחתרת. תואר חסר-חשיבות שהוענק לו על-ידי הקיסר בעולמות 2005. ידוע גם כ"מושך בחוטים".

• הסולטאן - תוארו הרשמי של עמוס, אחד ממייסדי המחתרת. התואר חסר-חשיבות לחלוטין וחברי המחתרת נוטים להתעלם ממנו.

• הרב הראשי - תוארו הרשמי של מוטי. גם הוא חסר-חשיבות.

פעילויות עיקריות

פעילותה המרכזית של המחתרת היא המפגשים שמתקיימים אחת-לשבוע בביתם של חברי-מחתרת. לפעמים המחתרת מארגנת קומזיץ או טיול לחבריה.

מעבר לכך המחתרת מארגנת מפעם-לפעם מפגש או קומזיץ המיועד לכל חברי הקהילה. המחתרת גם מארגנת הרצאות טולקינאיות באוניברסיטה העברית בירושליםוחבריה לוקחים חלק כמרצים ומארגנים בפעילויות וכנסים של הקהילה.

קראתי את שר הטבעות לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אז אני כבר לא לגמרי זוכרת, אבל אני די בטוחה שהייתי מופתעת מאוד לגלות שגנדלף לא מת בסוף... זה אחד הטוויסטים הטובים בתולדות הספרות, לדעתי.

היה קשה הרגע ההוא...

אבל רק בגלל בדידות החבורה ללא גנדאלף.

הוא היה נעדר בלבד מבחינתי, כיוון שכל עוד הגיבור לא מת בזרועות מישהו (ע"ע בורומיר, מלך רוהאן וכו'),

כל עוד מילותיו האחרונות לא מעוררות השראה עמוקה ("בירחו, טפשים!", נו באמת..) - תמיד יש תקווה.

שהם כן

אבל אני לא בטוח

כאילו, בעידן הרביעי