באמת גם בפרשת וישב - הוא מסביר - שעיקר התורה זה ההלכות והדינים, ודרכי הדרש שעל פי חז"ל.
אם כן - נשאלת השאלה - מפני מה הוא ראה צורך כל כך בפשוטו של מקרא. ועל מה הוא התווכח עם רש"י - כפי שהוא עצמו כותב - שאמר שצריך "להרבות בפשוטו של מקרא" בלימוד והבנתו.
אלא - שהרשב"ם לא חולק על כך - שעיקר הדינים - והמדרשים - באים להראות את הדרך ההלכתית, הדרך הנכונה על פי התורה. - גם המדרשים ה"הגדות" - מראים את אותה דרך - הדרך של "מנהג ישראל תורה" - כיצד לשמור נכון את הדברים את הדרכים עליהם מצווה התורה - זה גם היה - בעצם - עיקר פועלם של בעלי התוספות: לא להראות בפלפולים - כל מיני "קונצים" איך למצוא ו"לייצר" התאמות בין מקומות שונים בגמרא - אלא להראות - איך הדרכות שונות בגמרא - אינם סותרות - כאשר בכל מצב שבו ישנה הדרכה ובמצב שני הדרכה שונה - בעצם מדובר על הנהגה אחת ודרך אחת - שמתפרטות לפי עניינים ומצבים - ופרטי אפשרויות הנדרשות להכיר אותם על ידי הלומד והלומדים. (הלומד המעיין הפלפלן, והלומדים בכלל, כפי שרלוונטי).
זה בעצם הופך את ה"הלכה" - מדבר "כללי" - לדבר ש"מיתרגם" יחסית בקלות - כמובן על פי הכללים ותוך שמירה על אי-חריגה - אבל מאפשר להעביר את ההלכה ל"מטבע" "חריף" - ככינוי הגמרא למטבע שיוצא ללא פקפוק, שאין לו פסילה של המטבע, אלא הוא ניכר ישירות בצורתו כ"מטבע היוצא בכל המדינות" -
וכך כוונתו של הרשב"ם - לגבי פשוטו של מקרא - הרשב"ם מסכים, שעיקר הדרך ללמוד - הוא להבין את המסר ומה שהתורה באה להדריך - גם כשהתורה רק כותבת סיפור. - בכל זאת, הרשב"ם מחדש - שגם הכרת "המציאות עצמה" - של מה שהיה שעליו מספר הכתוב - זה גם כן נכלל באותו "מטבע חריף" - שנדרש מאותם סיבות לאותם מטרות.
)