עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך ל' באדר תשפ"ב 00:23
עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך ל' באדר תשפ"ב 00:22
ה' שפתיי תפתח
ותודה רבה על התיוג! אקדים ואומר שגם אני לגמרי בלמידה בכל הנושא הזה. אנסה בכל זאת לענות לך ממה שקורה אצלנו בבית (פחות על אחיות ספציפית, אלא יותר באופן כללי על מריבות בין אחים):
1. מהיבט מסוים, זה טוב שאחים רבים 🙂. למה? כי משפחה, זה המגרש הבטוח ביותר כדי להתנסות בסיטואציות חברתיות ובקונפליקטים. איפשהו בלב ברור לכולם שזה לא באמת 'יפרק' שום דבר (בניגוד לחברויות) ולכן, זה מקום שבו אפשר בלי חשש לנסות שלל הצקות / מריבות / תגובות וככה 'ללמוד את החיים'. להגיד לך שאני חושבת על זה בכל מריבה שמתפרצת בבית? ממש לא... הלוואי... אבל להתבונן בזה פעם ב, זה דבר שעוזר להסתכל על הדברים עם יותר מרווח נשימה (והרבה פחות רגשות אשם
).
2. מתחברת למה ש@בארץ אהבתי כתבה על קונפליקטים סביב אי הסכמה מסוימת. כל עוד לא נחצים קווים אדומים, אני לא רואה סיבה להתערב.
3. במקרה של מריבות כשאין לי שום כוח סיבולת לטונים שלהם (נגיד בהריון, בקיץ, בחוץ...), יש לי משפט קבוע, אותו אני אומרת ברצינות תהומית ''אני מרשה לכם לריב אבל בבית, על הספה מול המזגן''. אני לא יכולה להסביר איך זה עובד אבל זה עבד לי מלא פעמים. הם הבינו שאמא מתקשה והם הסכימו להפסיק את המריבה עד שנגיע הביתה. וכמובן שעד שהגיעו בבית, כבר שכחו מזה. היו אפילו פעמים שהגדלתי לעשות, התיישבתי על הספה מול המזגן והודעתי ברצינות שעכשיו זה בסדר שהם יריבו (או שהם היו גדולים והם קלטו את הבדיחה. או שהם היו קטנים מדי עדיין והסבירו לי שזה כבר לא רלוונטי
).
4. כשיש מריבה גדולה במיוחד, וכשיש לי כוחות במיוחד, אני מיישמת כלי שלמדתי בפורום. מי שכתבה עליו הייתה @בהתהוות המדהימה (שלא כאן כבר כמה שנים), ושם היא כתבה (מדהים איך אני עדיין זוכרת את ההודעה הזאת) שהיא למדה אותו מ@בת 30. בכלי הזה פועלים בצורה הבאה:
א. אוספים את הילדים הרבים.
ב. פונים לילד מס' 1 ומבקשים ממנו להציג את הצד שלו. הכלל הוא שמקשיבים עד הסוף בלי לקטוע.
ג. אח''כ חוזרים על הטענות שלו במילים שלנו ובסוף שואלים אותו אם הבנו אותו נכון. במידה וכן, עוברים לילד הבא:
ד. פונים לילד מס' 2 ומבקשים ממנו להציג את הצד שלו.
ה. חוזרים על הטענות שלו במילים שלנו ושואלים אותו אם הבנו אותו נכון.
ו. מסכמים את שני הצדדים, כשכל אחד מרגיש שראו ושמעו אותו.
ז. שואלים אותם אם לאור כל מה שאמרנו אפשר לחשוב על פתרון. בדרך כלל הם כבר לא נסערים ומצליחים להגיע לדברים יפים 🙂
5. לגבי מכות או מילים קשות. וואי זה ממש ממש תלוי סיטואציה...
* יש סיטואציות שאני פשוט אומרת ''תבקשי סליחה מ-X''. בצורה חד משמעית כזאת. ושהם מתנצלים. וזהו.
* יש סיטואציות בהן אני אומרת ''עכשיו רבתם מספיק, חיבוק אחד לשני''. והם מתחבקים.
* יש סיטואציות שאני מפרידה, כל אחד בחדר אחר.
* יש סיטואציות שאני מרימה את הקול. מאיימת... 😥
* יש סיטואציות שאני מייצרת שילוב של היסח דעת ומוטיבציה כדי שהם יפסיקו את הריב. ''חשבתי לשים לכם סרט / להוציא לכם את המשחק ההוא מהארון / לפתוח את חבילת העוגיות שקיבלנו מסבתא. אבל אני קודם צריכה שתפסיקו לריב''. פועל הרבה פעמים כמו קסם... 
* יש סיטואציות שבהן אני נותנת, קצת, שיתנו מכות אחד לשני. נגיד אם מישהו אמר משהו ממש פוגע לשני והשני מגיב במכה. יש סיטואציות שאני לא אתערב מיד כי אני ממש מבינה את הצד הנפגע וכי אני מאמינה שזה לימוד מסוים בשביל הצד הפוגע. שאם הוא רוצה להגיד דברים מכוערים, שיקח בחשבון שזה גורם לילדים להרביץ לפעמים. ברור שאם זה מגיע למכות קשות או מסוכנות אני עוצרת אותם מיד.
* גם במקרים הנ''ל, אני אומרת שלא מרביצים בפנים או בין הרגליים.
* יש סיטואציות בהן אני אקח את הילד שהרביץ או דיבר בצורה פוגעת, ואני אבקש ממנו להסתכל על אחותו / אחיו ולראות שהוא עצוב / פגוע / בוכה. משהו כמו ''תראה אותו. תראה איך זה גורם לו להרגיש. יאללה לך לבקש סליחה''.
* יש סיטואציות שאני לוקחת הצידה את אחד הילדים שרבים - לתת משימה, להתחיל לספר סיפור, להציע לשחק במשחק רק שנינו...
* יש סיטואציות בהן אני אומרת ומשננת כמה זה משפחה זה דבר יקר. שאני מזכירה להם כל מיני זכרונות מצחיקים שלהם ביחד... שטויות שהם עשו (הם הכי ואהבים את זה) וכאלה... או שאני פשוט מספרת על מריבות אמיתיות שהיו במשפחה שלי כשגדלתי ביני לבין אחרים (הכי אוהבים את זה גם
).
* יש סיטואציות שאני פותחת בסיפור שאני ממציאה במקום. ואז הם מספיקים כדי לשמוע את ההמשך.
* יש סיטואציות שאני ממציאה מה יקרה להם בעתיד, כשכל אחד יהיה נשוי (ממציאה שמות של בני הזוג שלהם), ואיך הם הפכו למבוגרים מצחיקים ואוהבים...
* יש סיטואציות שאני קוראת לבעלי שינהל את זה...
* ובטוחה שיש עוד...
6. הצקות של ילד אחד כלפי השני - נקודת ההנחה היא שיש לו קושי כלשהו ברקע. לא תמיד אני מצליחה להתחשב בידיעה הזאת. אבל אם כן אני יכולה לעשות אחד מהדברים האלה:
* מפנקת אותו עם משהו (גם היסח דעת מהמריבה וגם תזכורת בשבילו שהחיים מתוקים)
* מנסה להבין מה עובר עליו, מה הוא מרגיש, איך עבר עליו היום שלו וכו'
* מזכירה לו שהוא טוב! זה כלי מאד חזק. אומרת לה שהיא ילדה טובה. שאני אמא שלה ושלכן אני מכירה אותה ואני יודעת כמה טוב יש בה. מגבה בדוגמאות. גם מסיח את הדעת מהמריבה, גם מאד-מאד-מאד מרגיע את הנפש שלהם וגם מחבר אותם בחזרה לרצון להתנהג טוב ולהיטיב.
7. יש פעמים שאני פשוט פונה ל''שותף השלישי'' (מושג ששמעתי אצל הרבנית ומנחת ההורים זיווה מאיר). אני פשוט מבקשת ממנו להתערב ולעזור. אני לא יכולה להגיד לך כמה פעמים זה פשוט הציל אותי בדרך על טבעית.
—> אולי זה ברור מכל הנ״ל אבל למקרה שלא, אז אכתוב שקונאחד שכן מנחה אותי (בשאיפה לפחות) הוא לנסות לא לקחת צד. לנסות להתמקד במריבה עצמה ובסיום שלה (אם אני בחרתי להתערב) ופחות במי אשם. (א) כי הרבה פעמים שני הצדדים ״אשמים״. (ב) כי המון פעמים, אין לי שום דרך לדעת בוודאות את כל התמונה. (ג) כי גם כשיש מישהו אשם, לרוב יש לו סיבות (עבר עליו יום נאכס, הוא עייף וכו׳). (ד) כי זה גורם לצד ה״אשם״ בעיניי לכעוס עלי, להרגיש פגוע ממני, להתרחק... יש זמנים שאני מועדת גם בזה. אבל זה לפחות העקרון שאני אוהבת ללכת על פיו ומאמינה בו. וראיתי אינספור פעמים עד כמה הוא עקרון טוב ונכון, שמרבה שלום ואהבה בסופו של דבר.
זהו כרגע... ורק שיהיה ברור, לפעמים אני מרגישה ''הצילו אחד גדול'' בדיוק כמוך. ייאוש. עצבות. כעס עליהם בגלל המריבות המטופשות שלהם... יש פעמים שאני פשוט חסרת אונים שאין דברים כאלה...
לגמרי עדיין בלמידה, כמו שכתבתי בהתחלה. קוראת כל תשובה בשרשור וזה תורם לי, אז תודה! 🙂
בהצלחה רבה רבה רבה רבה!!! כל הנחת בעולם בע''ה! ❤