מבחינתי, אחרי הישיבה הרבה דברים לא יכולים לחזור ולהיות כשהיו. והדבר שהכי קשה לי איתו אחרי הישיבה זה פורים/

כמובן, מדובר בחוויה אישית שמורכבת מכל מיני גורמים – איך פורים היה בבית שלי, איך פורים היה בישיבה, מה מבנה הנפש שלי, איזה "סוגי פורים" עומדים השנה על הפרק וכו'. בכל מקרה, פורים מכניס אותי ללחץ. החוויה שלו מורכבת מהמון בחינות – השתייה, החברים, וכו'. זה חג שיכול להיות בבחינת "איגרא רמא" ובבחינת "בירא עמיקתא", ואני מרגיש כמו אדם שעומד על פסי רכבת והרכבת צופרת באזהרה שהיא מתקרבת ואני נכנס למצב "פְרִיז" והלם ואני לא יודע מה לעשות.

כמובן, כל זה זוהי הסתכלות מעט ילדותית. גם אם יהיה פורים גרוע, מה קרה? הרי זה לא סוף העולם. אבל משום מה הציפיות שלי מפורים הם גבוהות מאוד. יש לי רצון "להשתחרר" (ולשתות) ואני לא רוצה שזה ילך לאיבוד. (כרגע החשש הוא לא מאיבוד שליטה, אלא מאיפוק יתר). אני לא רוצה להתיימר ולדבר על "חוויה רוחנית" . אבל החוויה של פורים היא חזקה מאוד ומשמעותית לי מאוד.

יש לי קצת מחשבה להרפות מהחוויה ולנסות ליצור "כלים" שיגרמו לי להרגיש את החג באופן משמעותי, כמו התבודדות (היו שנים שכך נהגתי בישיבה) או לימוד תורה. שהרגשת המשמעות תנבע מתוך הבנה שׂכלית.

אגב, מתברר שאני לא יחיד בחוויה הזו. מוזמנים לחפש בגוגל "פורום איך חוגגים פורים מחוץ לישיבה".

והכלל הזה תופס ורלוונטי בהרבה תרחישים בחיים

לבעלי כלבים שהולכים עם כלבם במקומות ציבוריים.

אם הכלב מותר, ללא מחסום לפיו, אסור ללכת איתו

ואם הכלב אסור, עם מחסום, מותר להסתובב איתו בפרהסיה.

אבל המשפט הזה תופס בהרבה מצבים החיים.

-בנהיגה, דווקא שיש פס לבן ואסור לעקוף רכב איטי - הנתיב ממול פנוי ואפשר היה לעקוף בבטחה...

וכשיש קו מקווקו ומותר לעקוף - התנועה ממול עמוסה ולא מאפשרת לצאת לעקיפה..

או מתאר את הפרווילגיות שבעלי עמדה ושררה מרשים לעצמם בניגוד לציבור. מה שמותר לנבחרים אסור לבוחרים... (למשל, שכר חברי הכנסת צמוד למדד וצמוד לעוד כל מיני דברים, כך הם חוקקו לעצמם והשכר עולה ועולה - אבל ציבור השכירים הרגיל לא זוכה לכאלו צ'ופרים...)

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות מחיי היום יום.

אז הוא היה עובר

הוא קיבל כמעט 2.5 אחוז מהקולות

גם ככה הוא לא היה עובר.

ואני דווקא תומך שכל מפלגה תתמקד בעצמה ולא בחסרונות של המפלגות האחרות.

הוא קיבל רק 1.6 אחוזים.