הוא בדרך הביתה… והדמעות עצב/כאב/עלבון/געגוע…
הפכו ברגע לדמעות אושר/שמחה/אהבה.
הוא בסבב מספר מילון וחצי. ואני כ"כ שמחה על הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. ואני מבינה את החשיבות. ואני מפרגנת. ואני תומכת. ואני מעודדת. ובאמת שלרוב המוחלט אני גם ממש מסתדרת.
אבל היום היה לי קשה. תכננתי לשבת הערב לכתוב ולפרוק כאן..
והקושי יושב על קושי שקצת מלווה אותי בסבב האחרון. כי הפעם הוא קרוב, הפעם הוא "רק" ביו"ש, הוא חצי שעה מהביתה. סופסוף לא עזה ולבנון. מרחק נגיעה.
וגם קצת יותר "קל"… ואני שומעת על "זמנים מתים" ומפרגנת, באמת שמחה בשבילו. אבל לפעמים בזמנים המתים קצת רוצה שאני אהיה זו שממלא אותם. ולברור שלא תמיד זה הכי זורם.
שבת הייתי לבד עם הילדים, זה תמיד קשה. במוצ"ש רציתי כ"כ שהוא יתקשר, יתעניין, ישמע איך היה לי. הוא התקשר רק 40 דקות אחרי צאת שבת, להדליק איתנו חנוכיה בווידיאו. ישר אח"כ ניתקנו ואני סיימתי עם הילדים. התקשרתי אחרי ההשכבות לפרוק לו את שבת, הוא הקשיב ואז בשיא הכנות אמר שלא מצליח להתרכז (לא היה בפעולה ספציפית) אמר שיחזור אלי, וחזר אחרי 5 שעות (בדקתי🙈) ברור לי שזה לא מרוע, שאני חשובה לו, שיש עליו כ"כ הרבה על הראש (הוא לוחם בתפקיד פיקודי)
אבל נפגעתי. רציתי צומי, רציתי להרגיש היחידה שחשובה, להרגיש שהוא כל זמן רק חושב עלי.
היום היה יום קשה. מכל מיני דברים שיושבים עלי. התקשרתי קצת לדבר והוא היה באמצע אימון. חזר אלי בדיוק באמצע סידור לא.ערב, שמע בעיקר שאגות שלי על הילדים.
סיימתי להשכיב את הילדים. כ"כ רציתי לסוע אליו, לחיבוק, לדבר.
ולא התקשרתי. פחדתי כ"כ מדחייה, פחדתי לשמוע שלא שייך שאגיע.
ולדבר בטלפון לא באמת מספיק לי, לא באמת עוזר תמיד.
אז יצאתי קצת להסתובב, כי זה תמיד עושה לי טוב. וכן חיכיתי שהוא לפחות ייתקשר, יתעניין…
והוא לא התקשר. וכבר מאוחר. ואני נעלבת, ונפגעת, ומקנאה, ומרגישה פחות חשובה.
ואז הוא התקשר.
הוא בדרך.
נבהלתי.
שאלתי אם קרה לו משהו.
ענה לי שלא, הכל איתו בסדר, פשוט הרגיש שאני צריכה אותו.
ואז כל הדמעות התפרצו.
והכל פתאום הפך להיות יותר קל. יותר בסדר.
הדברים נכנסנו לפרופורציות.
וזהו. יושבת על הספה, בוכה, פורקת ובעיקר מחכה.
ויודעות שיהיה עוד. עוד סבבים. עוד קשיים. עוד מבחנים בזוגיות.
ומתפללת שהקב"ה ימשיך לתת לנו יד כל הזמן.
ושתגיע הגאולה השלמה בקרוב.
הבנו....
)
