השו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מג, דן בשאלה, האם אשה יכולה לדון (כלומר להיות דיינת) בזמננו.
ואני לא מצליחה כ"כ להבין את הקשר לעדות שהוא עושה שם.. בעיקר במשפט הפותח. אשמח לסיוע.
מעתיקה לכאן את הקטע:
"אלא דעכ"פ לא מצינא למילף מדברי התוס' אלא כגון דבורה שקבלוה מפני שכינה או מפני נבואה, והכי מסתבר, דבלא זה למה נתקן תקנה כזאת? ולא דמי לעדות, משני טעמים: א) דבעדות יש עלבון לאשה כשלא נאמין לדבריה, לכן ראוי לתקן לקבל עדותה אבל בדין לאו כולי עלמא יכולים להיות דיינים אלא המובחרים שבעם, שנושאים בעצמם המעלות הדרושות לדיין: - חכמה, גבורה, עצה וסברא ישרה, יראת ה' ושנאת בצע, ואם אמנם ימצאו באשה חכמה וידיעה משפטית רחבה, אבל גבורת לב של לא תגורו מפני איש ואמיצת הרוח, ולא להתפעל מאיומים של אלמות, או מרגשי רחמים של העוני, ודאי שלא נמצאת בכל הנשים, שטיבם העדין והרחמני הוא עלול להתפעל . ב) דבעדות הוא מעשה אקראי בעלמא שנזדמנה וראתה עדות, אבל למנות אותה לדיין הרי אנו מוציאים אותה מתפקידה הטבעי של צופיה הליכות ביתה בטפול ילדיה וחינוכם, ומעמידים אותה בעבודה צבורית, וכבודה של האשה במקומה מונח, וגדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים (ברכות יז.), אבל בדבר התלוי במעלות מדעיות ותכונות נפשיות, מוטב שישמור כל אחד את תפקידו הראוי לו ורק אם ביוצא מן הכלל נמצא אשה חכמה ואמיצת לב כדבורה הנביאה נושיב אותה על כסא השופטים, כי במשפט לא האישיות הוא העיקר אלא החכמה והמדע והתכונות הנפשיות המעולות והנבחרות, - ואת ה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א לקים אנשי אמת שונאי בצע (שמות יח, כא).."
וכו' וכו'..
על איזו תקנה הוא מדבר? אני יודעת שהדעות האוסרות על אישה לכהן כדיינת מביאים את עניין העדות כטעם לזה, אבל איבדתי את הקשר שהרב עוזיאל עושה כאן..
מתייגת כאן כמה כדי שיהיה סיכוי שאקבל תשובה מהר יותר 😅
בשיא הרצינות)