אני אוהבת לחגוג פורים בבית. נקודה.
אוהבת לארח. אצלי. עם הליצנים שקניתי וקישטתי. במטבח שלי עם הכשרות שלי בנוחות שלי בלי להתעייף בנסיעות.
עד פה הכל בסדר. זה ברור לי ואני מרגישה עם זה מצוין.
הזמנתי את ההורים אליי. כמו כל שנה. כי זו בערך הפעם היחידה בשנה שהם אולי ירצו לבוא.
השנה הם לא יכולים. כמו כל השנים בערך. אולי מוצדק אולי לא - אחותי צריכה לעבור פרוצדורה רפואית באותו יום. היא נשואה. זה אמור להיגמר תוך שעתיים וגם אם הם צריכים לשמור לה על הילדה יש לה בעל. אז נסיעה של כמה שעות.. נו.
מכל מקום, הבנתי את העניין והם לא יבואו.
אמא שלי הציעה שניסע אליה. גם בעלי די זורם. אמרתי לה שאחזיר לה תשובה
אבל לי לא זורם. לא בא לי.
אני האמת לא ששה 'לבזבז' יום כזה בנסיעות בינעירוניות. לא בא לי לפגוש את אחותי הגדולה שאני בקושי בקשר איתה ולהתחיל להסתבך עם מה שהיא תביא ואם לילדים מותר לאכול או לא.. והילדה שלה שתבוא חצי ערומה בתחפושת ולכמ תסבירי למה היא מסתובבת ככה (הילדים שלי שואלים אותי על נשים שלובשות גופייה ברחוב למה הם הולכים בלי בגדים😅) ולהביא איתי אוכל. לא בא לי.
בדרכ בא לי וזורם לי להיות אצל ההורים שלי, אבל רק איתם. המפגשים עם המשפחה המורחבת שלי (אחיות נשואות וגיסים) לא באה לי טוב. גורמת לי להיות דרוכה. לא להרגיש בנח. להרגיש חריגה. כל הזמן יש תחרות סמויה ואם יורשה לי לומר - לצערי סוג של איבה. בעלי לא מסתדר עם הגיסים ככ. בדרכ לא מדברים.
גם בעלי אומר שהוא זורם אבל אחרכ הוא יאכל לי את הראש כמה הוא הרגיש לא בנוח. ישב כמו עציץ.
אז למה שאני אומרת לאמא שלי שאני לא באה אני מתכווצת כאילו אני עושה משו לא בסדר?
והיא בכלל עצבנה אותי כשהיא אומרת לי : אז מה? אז אחותך.. בעלה ישמור על הילדה. אנחנו לא צריכים יותר מדי לעשות ולא נהיה עסוקים
אם הוא עם הילדה, אז למה אתם לא באים?!?!?!
הכל תירוצים. לא באמת שאלתי. רק אמרתי שאני לא רוצה להטריח כי הם יהיו עסוקים עם העניין של אחותי. (הם באמת עסוקים לא? בגלל זה הם לא יכולים להגיע)
לא יודעת מה רציתי לשאול באמת. אולי קצת לסדר את המחשבות.
אוהבת לארח. אצלי. עם הליצנים שקניתי וקישטתי. במטבח שלי עם הכשרות שלי בנוחות שלי בלי להתעייף בנסיעות.
עד פה הכל בסדר. זה ברור לי ואני מרגישה עם זה מצוין.
הזמנתי את ההורים אליי. כמו כל שנה. כי זו בערך הפעם היחידה בשנה שהם אולי ירצו לבוא.
השנה הם לא יכולים. כמו כל השנים בערך. אולי מוצדק אולי לא - אחותי צריכה לעבור פרוצדורה רפואית באותו יום. היא נשואה. זה אמור להיגמר תוך שעתיים וגם אם הם צריכים לשמור לה על הילדה יש לה בעל. אז נסיעה של כמה שעות.. נו.
מכל מקום, הבנתי את העניין והם לא יבואו.
אמא שלי הציעה שניסע אליה. גם בעלי די זורם. אמרתי לה שאחזיר לה תשובה
אבל לי לא זורם. לא בא לי.
אני האמת לא ששה 'לבזבז' יום כזה בנסיעות בינעירוניות. לא בא לי לפגוש את אחותי הגדולה שאני בקושי בקשר איתה ולהתחיל להסתבך עם מה שהיא תביא ואם לילדים מותר לאכול או לא.. והילדה שלה שתבוא חצי ערומה בתחפושת ולכמ תסבירי למה היא מסתובבת ככה (הילדים שלי שואלים אותי על נשים שלובשות גופייה ברחוב למה הם הולכים בלי בגדים😅) ולהביא איתי אוכל. לא בא לי.
בדרכ בא לי וזורם לי להיות אצל ההורים שלי, אבל רק איתם. המפגשים עם המשפחה המורחבת שלי (אחיות נשואות וגיסים) לא באה לי טוב. גורמת לי להיות דרוכה. לא להרגיש בנח. להרגיש חריגה. כל הזמן יש תחרות סמויה ואם יורשה לי לומר - לצערי סוג של איבה. בעלי לא מסתדר עם הגיסים ככ. בדרכ לא מדברים.
גם בעלי אומר שהוא זורם אבל אחרכ הוא יאכל לי את הראש כמה הוא הרגיש לא בנוח. ישב כמו עציץ.
אז למה שאני אומרת לאמא שלי שאני לא באה אני מתכווצת כאילו אני עושה משו לא בסדר?
והיא בכלל עצבנה אותי כשהיא אומרת לי : אז מה? אז אחותך.. בעלה ישמור על הילדה. אנחנו לא צריכים יותר מדי לעשות ולא נהיה עסוקים
אם הוא עם הילדה, אז למה אתם לא באים?!?!?!
הכל תירוצים. לא באמת שאלתי. רק אמרתי שאני לא רוצה להטריח כי הם יהיו עסוקים עם העניין של אחותי. (הם באמת עסוקים לא? בגלל זה הם לא יכולים להגיע)
לא יודעת מה רציתי לשאול באמת. אולי קצת לסדר את המחשבות.
