חיכיתי לכתוב כאן,הרגשתי שאני לא יכולה למשוך את זה ולא להיכנס.
יש משהו בפריקה פה,שהיא הרבה יותר מרגיע כי אתה לא יודע מי קורא אותך ואפשר לכתוב פה כמעט הכל,פף
(הלוואי שמי שמכיר אותי יקרא.)
בכיתי באוטובוס,
לא ככ הבנתי למה.
המון זמן לא בכיתי,לא הרגשתי צורך.
ניסיתי לשאול את עצמי מה קרה,למה הדמעות לא מפסיקות לרדת
אולי אני בלחץ ממחר,לחזור למקום ההוא,לראות אנשים שאני קצת מנסה להשכיח ממני,לא יודעת
גם,היומולדת שלי עוד שבועיים בערך.
לא תמיד זוכרים אותה,היא נבלעת בין הימים.
אלו ימים שעושים לי קצת רע
כי מצד אחד,לא תמיד זוכרים וזה הכי כואב שיש
מצד שני,כשזוכרים,זה מפחיד אותי,מכווץ מאוד
איכ שנה שעברה
מה הם חשבו לעצמם
הם הכינו מסיבת הפתעה,בזמן שאני לא רוצה לראות שום אדם,רק רוצה להיעלם,לנצח
זה היה מפחיד מאוד
כבר כמה פעמים השבוע היא שאלה אותי אם אני רוצה להזמין חברה או שתיים,אמרתי לה שלא. נחרצות לא.לא רוצה לראות
לא רוצה להיזכר
רוצה כואב,כואב חזק
אני מפחדת מעצמי קצת
מה קרה לי
הדמעות יוצאות לי,פשוט יוצאות
מזל שיש מסיכה,אני לא מצליחה להפסיק
מזל שאהיה השנה בחו"ל,ככה אהיה לבד
לא חשופה
הניגוד הזה,בין להיחשף,להסכים לזה,לבין להישאר במאחורי הקלעים של החיים ולהכות על חטא,כאילו שיש לי על מה...
ישבתי על העץ
אמרתי לה שאני רוצה,
אני מרגישה לא טוב
כואב לי,הלב
ניסיתי להגיד את המילה דיכאון,פחדתי ממנה אולי
פחדתי מהתגובות
ניסו להגיד לי שלא,זה יעבור,תשמחי,
פאקינג תשמחי
איך לעזאזל,איך
איך הצלחתי לשרוד,אני לא מצליחה להבין
והימים האלו מוצפים לי בטריגרים,אני לא רוצה לתת לזה להרוס לי
אבל,
(איך לאומנים
אלה עם הנפש
קשה לחיות פה,בעולם המסובב והקשוח הזה.
הלוואי הייתי ילדה רגילה,נטולת כישרון כל כך עמוק ומסעיר.
קח את זה ממני.
קח.
זה לא שווה לי.
לא שווה.)
יש משהו בפריקה פה,שהיא הרבה יותר מרגיע כי אתה לא יודע מי קורא אותך ואפשר לכתוב פה כמעט הכל,פף
(הלוואי שמי שמכיר אותי יקרא.)
בכיתי באוטובוס,
לא ככ הבנתי למה.
המון זמן לא בכיתי,לא הרגשתי צורך.
ניסיתי לשאול את עצמי מה קרה,למה הדמעות לא מפסיקות לרדת
אולי אני בלחץ ממחר,לחזור למקום ההוא,לראות אנשים שאני קצת מנסה להשכיח ממני,לא יודעת
גם,היומולדת שלי עוד שבועיים בערך.
לא תמיד זוכרים אותה,היא נבלעת בין הימים.
אלו ימים שעושים לי קצת רע
כי מצד אחד,לא תמיד זוכרים וזה הכי כואב שיש
מצד שני,כשזוכרים,זה מפחיד אותי,מכווץ מאוד
איכ שנה שעברה
מה הם חשבו לעצמם
הם הכינו מסיבת הפתעה,בזמן שאני לא רוצה לראות שום אדם,רק רוצה להיעלם,לנצח
זה היה מפחיד מאוד
כבר כמה פעמים השבוע היא שאלה אותי אם אני רוצה להזמין חברה או שתיים,אמרתי לה שלא. נחרצות לא.לא רוצה לראות
לא רוצה להיזכר
רוצה כואב,כואב חזק
אני מפחדת מעצמי קצת
מה קרה לי
הדמעות יוצאות לי,פשוט יוצאות
מזל שיש מסיכה,אני לא מצליחה להפסיק
מזל שאהיה השנה בחו"ל,ככה אהיה לבד
לא חשופה
הניגוד הזה,בין להיחשף,להסכים לזה,לבין להישאר במאחורי הקלעים של החיים ולהכות על חטא,כאילו שיש לי על מה...
ישבתי על העץ
אמרתי לה שאני רוצה,
אני מרגישה לא טוב
כואב לי,הלב
ניסיתי להגיד את המילה דיכאון,פחדתי ממנה אולי
פחדתי מהתגובות
ניסו להגיד לי שלא,זה יעבור,תשמחי,
פאקינג תשמחי
איך לעזאזל,איך
איך הצלחתי לשרוד,אני לא מצליחה להבין
והימים האלו מוצפים לי בטריגרים,אני לא רוצה לתת לזה להרוס לי
אבל,
(איך לאומנים
אלה עם הנפש
קשה לחיות פה,בעולם המסובב והקשוח הזה.
הלוואי הייתי ילדה רגילה,נטולת כישרון כל כך עמוק ומסעיר.
קח את זה ממני.
קח.
זה לא שווה לי.
לא שווה.)