לא רוצה עוד תקופה כזו
לא רוצה לפחד לנסוע באוטובוס ולרעוד מכל בנאדם שעובר מולי
לא רוצה פיגועים. די כבר פיגועים
נמאס.
אז נכון זה לא היה פה
אבל פאקינג כמה כבר היו פה
והכל יכול לקרות והחרדות שלי לא הגיוניות זה לא משנה אם זה הגיוני בכלל או לא
ופאקינג פוסטראומה למה למה.
ותמונות ושמות ותיאורים ודיייייייי.
באמת אבל?
המחשבות שלי מדי אובדניות
אבל המחשבות הן רק כי אני רוצה כבר חיים
אולי
לא יודעת.
אולי אני צריכה להוריד ראש ולהפסיק להילחם בידיים כי אני רק נפצעת יותר ויותר אנוש
אולי אני צריכה להסכים לקבל את העזרה שאני ככ לא רוצה לקבל אותה
אבל לא באלי. אין כוחות ומה זה יעזור אם אחרי תקופה שוב אני חוזרת לאותו מצב.
פאקינג מצב מחורבן. שונאת.
בסופו של יום אני נשברת בדמעות על המיטה
ואיך וכמה עוד
מה עושים מכאן.
מה עושים איתי.
(אם זה לא בכוונה זה לא נקרא
אבל זה עושה אותה הרגשה
אותו כאב
אותם טריגרים
Why God why)