אני היחידה?שליש בטטה
היי, בעיקרון אני דוסית והתחתנתי עם דוס ב"ה..
תמיד הקפדתי בהלכות.. חונכתי לגישה שלא מוותרים על הלכה.
אבל אני באמת לא יודעת איך אפשר לשמור טהרת המשפחה..
שמרנו הכל לפי ההלכה גם לפני החתונה וגם בחודשים הראשונים אחרי החתונה, וזה היה קשה ברמות.
ואז נכנסתי להריון והפלתי..
אז כל הדם והחולשה והבאסה והריחוק הזה.. גרמו לי פשוט לצפצף על ההלכה. פשוט כי אני לא מסוגלת. אני צריכה את בעלי קרוב..
והוא זורם איתי אבל יש לי ממש מצפון. כי אני לא באמת רוצה ככה לעבור על הלכות. ואני גם מכשילה אותו. אפילו לדברים הקטנים, כמו לא להעביר דברים מיד ליד, אין לי כוח. משתדלת אבל גם זה כבר מוגזם לי. מרגישה שזה עולה לי בשפיות כל ההתעסקות הזאת, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. יש עוד כמה ימים עד המקווה ואני משתגעת.
ניסיתי לדבר על זה עם חברה והיא אמרה ש"זה תקופה שנועדה להעמיק את הקשר שלנו".. איזה שטויות. הקשר שלנו לא מושתת על יחסי מין וזה לא שכשאני נידה אנחנו מדברים יותר. רק מתוסכלים יותר. מוותרים על טיולים רומנטיים, על נדנדות, על אטרקציות ביחד.. מה כבר יכול להיות טוב בזה??
ואיך מחזיקים במה שנשאר? אפשר בכלל?
בכלל לא היחידה😔קופצת
אין לי דברים חכמים לאמר. פשוט הלכות הזויות.
מוחה על כבוד התורה וחזלינויהודה224
חוצפה אדירה לכתוב על הלכות הזויות
אתה לא יודעאניוהוא
רק כל הרב מלמד אסור לכתוב כאלה דברים.
שאר הרבנים, הכל שרוי והכל מותר...
שמחה בשבילך שזה לא הזוי לך.קופצת
בשבילי זה הזוי לחלוטין. ולא רואה מה הבעיה באמירה הזו
בתור דתי אבל עם שכליהודה224
אם הייתי מבין שתורתינו הזויה לא הייתי דתי
אני ממש מצטער בשבילך שאת צריכה לשמור משהו הזוי שכזה
אני לא רוצה להיות גרפי מידי
אבל אשאל אותך על מציאות הפוכה הנראה לך קרבה אינטימית בזמן טומאה? לי דווקא זה הזוי
ואני רק רוצה להדגיש עניין מסויים אני מבין טוב מאד את נושא הקושי ועברתי נסיונות קשים בתחום הזה בתחילת הזוגיות שלי עד כמעט ו..... ודווקא מהמקום הזה אני מסכים לכתוב ואני לא מזלזל בקושי בכלל.
הקושי הוא אמיתי אבל יש בחיים דברים קשים יותר
אני לא מדברת בכלל על קרבה אינטימית. בטח לא בשבועקופצת
של הווסת עצמו.

לקחת חצי חודש ולאסור על זוג כל נגיעה סתמית או של חיבה - זה הזוי בעיני. ואני אכן מצטערת מאוד לשמור דבר שכזה.

וגם אני מגדירה את עצמי בחורה דתיה עם שכל. וגם אני משתדלת לשמור מה שמצליחה אע"פ שזה בהחלט הזוי בעיני.

ולפותחת - כמו שכבר כתבו לך כאן: תנסי סוגים של מניעות הורמונליות. אם את מוצאת מניעה כזו שלא הופכת אותך לדכאונית או משוגעת - זה בהחלט פתרון.
אז השאלה אצלך היא לכל היותר על בין 4 ל6 ימים נוספיםיהודה224
תלוי בגופה של כל אישה.
אבל על שבוע ויום את מבינה. את מהות הריחוק?
בהלכה שאני שומרת שבעת נקיים אורכתקופצת
שבוע. לא בין 4-6 ימים.
וכן. זה בהחלט קשה מאוד לשמור את השבוע הזה בתוספת הווסת עצמה.

זה לא משנה מה אני מבינה ולא מבינה. אני רק אומרת שזה קשה מאוד! ויוצר קושי זוגי עצום! ולא מקרב בכלל!
את הווסת עצמה הורדנויהודה224
עכשיו לא כל אישה דומה לחברתה וכל אחת ווסתה
אז הווסת היום היא בערך שבוע ולפעמים קצת פחות או מעט יותר
אז הדיבור הוא על הכמה ימים שנשארו
אני גם חושב שזה ביטוי ממש לא מתאים.כלכלן

אפשר להגיד לא התחברתי, לא הבנתי וכו. העיקר שהחיסרון הוא באדם שאינו מבין מספיק ולא בתורה (ובמשמע בנותן התורה ובחז"ל, שמצווה לשמוע בקולם)

מצטער לאכזב אבל נראה לי שהפורום יכול להזיק יותר מלהואילבסדר גמור
אומנם זה נושא שבצנעה , אך אני ממליץ למצוא דמות מוערכת בעינייך ולהתייעץ איתה. מישהי שמכירה את ההלכה מבפנים ויכולה לכוון אותך בתקופה קשה שכזאת.
גם קטונתימופאסה
כמובן אני גם לא מסכים עם הטעם של החברה שלך.

אבל יש עניין של קבלת עול ביהדות.
בלי להבין, בלי להתחבר
''בהמות הייתי עמך - ואני תמיד עמך''

תמיד תזכרי שאת אהובה לפני רבש''ע ואת יכולה להתגבר.
כמובן להתחזק באמונה, ביחד
על הנדנדה
מזדהה איתך ממשאופטימית ושמחה
אני יכןלה להגיד לך שכשלי קשה אני משחררת את הדברים הקטנים שרק מעצבנים ומגבירים את התחושה של הלבד (כמו לשבת על ספה נפרדת, לא להעביר דברים מיד ליד וכו׳) כדי לא להגיע למצב שאני מתוסכלת לגמרי ואז רוצה לשבור את הכלים של הכל.
בכל מקרה חיבוק ענק, מקווה שיש לך מעגלי תמיכה טובים ומחזקים אותך אחרי ההפלה ❤️
וכמובן שאת מוזמנת לפרטי בשמחה אם תרצי
לפום צערא אגראאניוהוא
התגובה שלי הכי הועילההגיבן מנוטרדהם
כשהיה לי קשה
זה עמוק הנושא הזהEliana a
באופן רגעי נראה באמת כל מה שכתבת
אבל שומרים זה הכי הכי טוב !
החשק גדול יותר הכל יותר בעוצמה
את לא יחידה בקושי זה בטוח❤רקלתשוהנ
זה באמת באמת קשה, זה לא לוותר על סטייק טעים בגלל כשרות. זה נוגע בכל הרמות של הזוגיות, זה מאתגר את כל הרמות של הזוגיות. וגם ברמה האישית ממש ממש קשה

זה עניין של בחירה בסופו של דבר, והחלטה שאתם מסוגלים.

אני חושבת שלרוב הזוגות זה קשה ממש. בטח בהתחלה, אתם נורמליםמיקי מאוס
אבל זה שזה נורמלי לא אומר שאין לך ברירה אלא להיכנע.
אם זה חשוב לכם לא לעבור על ההלכה
ואתם רואים בה ערך
תתחילו משלב ראשון ללמוד את הנושא לעומק עם דמות הלכתית/ספר שמקובל עליכם ואתם מתחחברים לגישה.
להבין את מקורות הפסיקה
את עיקר הדין
את התוספות ואת רמת החומרה או החוזק של כל אחת מהן

ואז תחליטו על מה אתם לא מוותרים בשום מחיר בתקופת הנידה הקרובה (כמובן ממה שעיקרי וחמור יותר)
ובינתיים יותר משחררים דברים שהחומרה שלהם יותר קלה
ולאט לאט תוסיפו. לא בהכרח את הכל
הגיוני שבלימוד תבינו שיש דברים שלמדתם לא נכון. שבעצם הרבה מתירים, או שלא כולם אוסרים אלא רק ממליצים (טיולים למשל, אטרקציות מסוימות, זה לא אסור, זה מסור לכם להחליט אם זה יקשה עליכם על שמירת הטהרה או להפך)

וכמו שממליצים הרבה- תשתדלו למלא את הזנן הזה בקרבה לא פיזית- בתי קפה,שיחות, אם יותר נח לכם בחוץ בשביל לא להתפתות למגע, טיולים עירוניים, ביקורים,שיעורי תורה-מה שמדבר אליכם.
אבל זה לא זמן שהוא רק "להימנע" ולא זמן שיש בו רק זהירות. אלא בעיקר חלק אינטגרלי מהחיים שלכם כזוג

בהצלחה!
זה באמת קשה...בארץ אהבתי
אין לי זמן לכתוב באריכות.
קודם כל - חיבוק, על ההפלה ועל כל ההתמודדות שסביבה❤️
וחוץ מזה, אני שמה פה קישור לשרשור ישן מהריון ולידה, נכתבו שם המון דברים, אולי משהו מהם ידבר אלייך...
מה עוזר לכן בקיום מצוות טהרת המשפחה? - הריון ולידה
מצרפת גם קישור לתגובה שכתבתי באותו שרשורבארץ אהבתי
עונה גם (אזהרת אורך…🙊) - הריון ולידה

ויש שם עוד הרבה שכתבו והתייחסו לצדדים שונים של הקושי. השרשור ארוך מאוד, אבל ממליצה למצוא את הזמן בשבילו...
גם לנו מאוד לא פשוט עם הזמנים האלהשירה לב
אחד הדברים שעוזרים לי הוא דווקא לא לנסות להבין איך זה מעמיק את הקשר, כי כבר הבנתי שבשבילנו זה לא כך (נשואים כ17 שנים ועדיין זה קשה...) מה כן? לדעת שזה מחבר אותנו לגבורה יהודית שבכל הדורות ולמי שמחייה אותנו ונתן לנו אחד את השני ואנחנו מחוייבים אליו...
וגם כמו שכתבו לך- באמת יש דברים יותר קלים וזה כן עוזר לשחרר אותם. כמו לשבת על נדנדה ועוד. וגם- לעשות בזמנים האלה דברים שאת צריכה לעצמך- להפגש עם משפחה/חברות, להשלים שעות שינה, ועוד כאלה...
אני ממש מבינה אותךפרצוף כרית
נכון שזה לא תמיד מעמיק את הקשר, וקשה ומעצבן להקפיד לא להעביר מיד ליד וכו', אבל כן יש צד טוב בתקופה שאסורים -
ששמעתי ממישהי לאחרונה-

להעמיק את הקשר עם עצמו כל אחד
לפעמים יש קטע שאני מרגישה שהאישיות שלי כביכול 'נאבדת' בתוך הזוגיות
וככה בתקופה שאסורים - את יותר יכולה לעשות דברים לעצמך, לפתח את החים שלך בעצמך כאדם נפרד בלי קשר לבעלך
ולפי מה שקראתי הרבה על זוגיות - זה גם גורם למשיכה ההדדית ביניכם - כי יש לך מה 'למכור' /לתת/לחדש בזוגיות, את לא משעממת, לא מובנת מאליה, את מתחדשת, אקטואלית, יש לך מה לתרום לבעלך כי את כל הזמן לומדת/עושה דברים חדשים וממילא הוא מתעניין בך, ויותר מתלהב ממך, מעריך ואוהב אותך
מקווה שהבנת את הרעיון... הוא קצת עמוק...
נרשמתי רק כדי להגיבעוד מעט פסח

(קוראת סמויה כבר שנים)

גם בעיני זה סיוט. בתקופות ששמרנו שבועיים-שבועיים הזוגיות שלנו היתה ברצפה.

שבועיים היינו רבים, הייתי טובלת עם דמעות בעיניים, שבוע היינו מנסים לשקם את ההריסות, חיים שבוע אחד בטוב- בשביל להגיע לעוד שבועיים של סיוט. ומחודש לחודש המצב רק הדרדר.

וכן, היו תקופות שבהם לא הצלחנו לשמור, ודווקא אז הצלחתי לטבול הרבה יותר ברוגע. לא יודעת מי המציא את האמירה ש"טהרת המשפחה מחזקת את הקשר". בעלי טוען שכנראה זה נכון לזוגות שלא באמת טוב להם ביחד...

ב"ה, מצאתי פתרון רפואי הורמונלי שבזכותו אנחנו כמעט ולא אסורים. אז ככה אנחנו מצליחים לשמור גם על הזוגיות וגם על ההלכה.

 

מבחינתי, מה שמחזיק אותי בתקופות שבכל זאת אנחנו אסורים זה לשחרר את האמירה שהכניסו לנו לראש מגיל קטן שתקופות הריחוק אמורות להיות משהו שמקרב. בשבילנו- הם לא. ושום דבר שנעשה לא ישנה את העובדה הזו.

אלו תקופות שצריך לשרוד, כל אחד עם עצמו, ולנסות להימנע כמה שאפשר מחיכוכים. אז כשאין את הציפייה הלא קשורה הזו, שהריחוק איכשהו יצור קרבה גדולה יותר, יותר קל לנו לצלוח אותו בשלום.

 

אבל העצה הכי גדולה שלי, היא לצמצם למינימום האפשרי את התקופות האסורות. ותרגישי חופשי להשתמש בכל היתר הלכתי ובכל הפטנטים שאת מכירה (ואם את לא מכירה- זה הזמן להרים טלפון לנשמת). זה תמיד עדיף על להביא את עצמך למצב של תסכול שבו את פשוט זורקת הכל.

 

מי ש'המציא' את זה קוראים לו ר' מאיר.אניוהוא
והוא הסביר. - מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - כדי לחבבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.

אז אפשר להגיד שזה קשה, להגיד שלא מבינים,
אבל אסור לשכוח שצריך לדבר בצורה מכובדת שמדברים על התנא הקדוש ר' מאיר בעל הנס.


(רק מנסה לחשוב איזו חסימה הייתי מקבל עם הייתי כותב בסגנון כזה על הרב מלמד...)
רק אל תשכח שבעבר באמת היו אסורים רק 7 ימיםאן אליוט
היום בגלל שכבר לא יודעים להבדיל בין נידה לזבה הזמן הזה התארך. אז המצב שונה
למה זה משנה את הרעיון של דברי ר' מאיר?אניוהוא
בייחוד כשלזוגות כל כך קשה, יש הבדל גדול בין שבוע לשבועייםאן אליוט
הרבה פעמים כשיודעים שזו תקופה קצרה, זה יכול להקל, לדעת שהתקופה תעבור במהירות.
כשזה מתארך לשבועיים, ולפעמים יותר, דברים לפעמים שונים.
אז לזוגות שהריחוק לא מועיל להם, זה לפחות לא מקלקל. ושבוע אולי באמת גם יכול להפך, לקרב. אבל חצי חצי?
לא אמרתי שלא קשה. אמרתי שזה עדיין מחבבה על בעלהאניוהוא
ואני אמרתי שלא תמידאן אליוט
ולפעמים הזמן הארוך עכשיו גורם רק ריבים כמו שתיארה הפותחת
קשר שמבוסס רק על מגע - יש בו בעיה.אניוהוא
מישהו דיבר על קשר שמבוסס רק על מגע?עוד מעט פסח

הכרנו זה את זו והחלטנו להתחתן בלי לגעת. 

הבסיס של הקשר הוא לא מגע. אבל המגע בהחלט מקדם, מעמיק ומחזק אותו.

 

וכדי שהמגע ימשיך להעמיק, צריך גם עצירות מידי פעםאניוהוא
כמו רכב עם גיר ידני,
כדי להעביר הילוך צריך לעזוב את הגז. ואח'כ הפעולה שלך בוחרת האם ההילוך יעלה או ירד...
לא רואה הבדלאן אליוט
בין תקופות שמותרים הרבה זמן לבין תקופות של שבועיים שבועיים.
אולי יש כאלו שכן צריכים, אבל עובדה גם שיש כאלו שלא. החיים עצמם מזמנים מספיק סיבות כדי שיהיו "עצירות" כאלו, ולטעמי זה בהחלט מספיק. מה לעשות שההלכה מחייבת, אבל לא רואה יתרון בזה
אצלנו זה ככהעוד מעט פסח

חייתי שנים ארוכות בשבועיים-שבועיים. זה לא שיפר כלום- רק יצר מתח ולחץ שהלך והחמיר.

עכשיו אני חיה במצב שבו טבלתי בערך 10 פעמים ב-5 השנים האחרונות, וסוף סוף יש מקום ופניות בנפש לשפר ולעבוד על מה שצריך. והזוגיות שלנו מעולם לא היתה במקום טוב כמו שהיא נמצאת בו עכשיו.

אז אולי אתם זקוקים למרחק הזה. אנחנו לא.

 

אני מקבלת בהכנעה וענווה את רצון ה', ועושה מה שצריך גם כשזה נראה לי הכי לא הגיוני בעולם. אני רק רוצה לשחרר אנשים שדומים לי מרגשי האשם ומאמירות כמו שלך, שאם הריחוק הוא קשה ולא מקרב- אז זה מעיד על בעיית עומק בזוגיות. כי זה לא. והתקופות האלו מספיק קשות גם ככה, אף אחד לא צריך שיחמירו לו את המצב עם רגשי אשם וספקות מיותרים.

גם אצלנו זה ככה...מיקי מאוס
ב"ה לא היו הרבה תקופות של מחזור סדיר (הריונות, הנקה, מניעה הורמונלית)

אבל כשהיתה תקופה ארוכה כזו זה לא תרם בכלום לקשר, רק יצר מתחים ומריבות.

והקשר שלנו ממש לא מבוסס מגע ומיניות. גם כשמותרים הקשר הלא פיזי הוא יותר דומיננטי. ובכל זאת...

יש הלכה שצריך לקיים
אף אחד לא כתב שחייבים להתחבר אליה ולהרגיש כמה שזה טוב לנו ומחזק את הקשר.
ולא צריך ייסורי מצפון אם שונאים את ההלכה הזו ומנסים להמנע ממנה (נגיד מניעה הורמונלית)

גם בכשרות אף אחד לא ציווה אותי לסלוד מבשר וחלב. מותר לי להתגרות ולחשוב שזה טעים אבל אסור לי לאכול
זה משנה.קופצת
כי ריחוק בשבוע של הווסת עצמו, שגם ככה לרוב האישה מכונסת בתוך עצמה/כאביה - באמת יכול לגרום לגעגוע.

ריחוק בשבוע של שבעת נקיים, שמבחינה פיזיולוגית זה השבוע עם הכי הרבה חשק מיני אצל האישה. בהחלט לא גורם להרבה או געגוע.
ממש לא התכוונתי לזלזלעוד מעט פסח

אבל אני כן חושבת שהשיח סביב הנושא לפני החתונה, לא נותן מספיק מקום לקושי ומנסה רק להעצים את הטוב שלכאורה ההלכות הללו מביאות.

 

ודווקא החיפוש אחרי הטוב הזה, שאצלנו הוא לא קיים בכלל (אלא ההיפך הגמור), הוסיף עוד הרבה קושי. כשחוץ מהקושי האובייקטיבי של המחסור במגע נוסף גם קושי סובייקטיבי של פרשנות, ש'אם אנחנו לא מצליחים להיות קרובים גם בלי מגע מה זה אומר עלינו...".

 

רק אחרי שהפנמנו שבשבילנו תקופות ריחוק הן, כשמן- מרחיקות, רק אז למדנו להתרחק קצת פחות גם בהן.

 

ואולי לכן לא ניתנו טעמי המצוות. הניסיון להיאחז בכוח בטעם ספציפי, עלול ליצור מיאוס וכעס כלפי ההלכה עצמה כאשר הטעם הוא לא רלוונטי. וחבל. 

מבינה אותך חלקיתפרצוף כרית
גם אצלנו מרגישה לפעמים שתקופת האיסור עוברת מאוד בקושי, היטבת לתאר ולהגדיר שלמעשה רק כשבוע במהלך החודש יש קירבה אמיתית
השאלה היא, האם אתם יכולים להעלות את הקשר לרמה יותר גבוהה, רוחנית דהיינו נשמתית/נפשית של באמת להיות מסוגלים לדבר גם בלי מגע? אולי זו כוונת חז'ל/ההלכה

ודבר נוסף, האם חקרת לעומת את חיי הנישואין הדתיים לעומת החילונים? כלומר האם אצל חילונים חיי הנישואין קשים בהרבה מהקושי שהדתיות מתארות?
יתכן שהקושי בלהיות מובנת מאליה אצל חילוניות עולה בהרבה מהקושי בתקופות איסור ארוכות
לא יודעת, אף פעם לא היתי חילונית, אבל יש מצב שזה נכון...
היעוד מעט פסח

בדיוק הדיבורים האלו, על 'להעלות את הקשר למדרגה יותר גבוהה של להיות מסוגלים לדבר בלי מגע'- אלו בדיוק הדיבורים שיצרו אצלי את הקושי במשך שנים. חשבתי שמשהו דפוק בקשר בגלל שכל כך קשה לנו בתקופות של הריחוק.

אני לא מקבלת את הנחות היסוד שבבסיס השאלה הזו. ל מקבלת את זה ששיח בלי מגע הוא יותר רוחני או יותר עמוק משיח שיש בו מגע (או אפילו רק שיש ידיעה שיכול להיות בסופו מגע). אני יכולה להגיד באופן אישי שהיו דברים שאני לא פותחת בתקופות שאנחנו אסורים, כי אני יודעת שאח"כ ארצה חיבוק- וארגיש עצובה ותלושה אם לא אקבל אותו. או דברים שעלולים לפגוע בו, ואם יאמרו עם מגע אוהב יהיה לו קל יותר לשמוע ולהבין שהם נאמרים באהבה. לכן, בעיניי, הצורך במגע לא מחליש את הקשר בשום צורה ובשום דרך.

 

האם חקרתי אי פעם את ההבדלים בין חיי נישואין של דתיים וחילוניים? לא. ממש לא.

מהמעט שיצא לי להיחשף לציבור החילוני, אני ממש שמחה ש'לא שם חלקנו...'. אבל לתלות הכל בטהרת המשפחה זה קצת מגוחך. הרי כל השיח וכל החיים שונים לחלוטין. אני יכולה לחשוב על המון תחומים- עד כמה שמים את המשפחה במרכז החיים, גיל הנישואין, חשיפה לבני המין השני, החצנה של הזוגיות, השוואה למערכות יחסים קודמות ועוד ועוד- שבהם אני שמחה להיות בצד הדתי של המשוואה. 

 

 

ממש ממש מסכימה איתך!נתחילמחדש
וגם אצלי היה סוג של שחרור כשהבנתי שזה בסדר לא להרגיש שהריחוק מחזק את הקשר.
אצלנו זה ממש גרם לקשיים. התקופות הכי טובות שלנו הן סביב הריונות והנקה. ולמרות שיכולנו לגעת, לא קצנו אחד בשני...

ולא כי אנחנו חייבים מגע, אלא כי יש משהו לא נוח בקשר שבו שנינו במטבח הקטן שלנו, וצריכים להיזהר לא להיתקל אחד בשני. שאי אפשר לשבת צפוף על הספה. שכל הזמן צריך לשמור...
ו..כן... אנחנו גם אוהבים מגע, למה לא.

קרה לי אותו דבר עם המקווה. אכלתי את עצמי שאני לא מגיעה להרגשת הרוממות של מקווה. שמקווה זה סיוט עבורי. שאני באי שקט מהבוקר של המקווה.

כששחררתי, ואמרתי שזו ההלכה וזהו, בלי הרגשות וחוויות, נהיה לי הרבה הרבה יותר קל..
אני קורא את זהיהודה224
והדרשן בבית הכנסת בדיוק עכשיו קורא על שלוש עברות נשים מתות יולדות על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר
זו באמת המצווה הכי קשה שיש, בעיניימתואמת
(הבאה בתור זו מצוות "בל ייראה" בפסח )
וגם לי קשה כשאומרים שהתקופה של האסורים מחזקת את הזוגיות (אולי זה עוזר כשהיא מגיעה פעם בהרבה זמן, לא כשהיא כל שבועיים).
אבל אני חושבת שהמצווה הזו מחזקת את הקשר שלנו - עם הקב"ה. עם התורה שהוא נתן לנו, באופן כללי.
יש הרבה "כיף" בלהיות יהודי, אבל לא בגלל זה אנחנו מקיימים את המצוות. אנחנו מקיימים אותן כי ה' אמר לנו, וכי הוא התגלמות הטוב ואנחנו רוצים לדבוק בטוב הזה, גם אם הוא לא נראה לנו טוב.
זה קשה נורא, אבל יש בזה גם משהו מחזק ועוצמתי, לדעתי...
(ובעומק - לפעמים מרוב ההערצה והאהבה לבעלי אני שוכחת את מי באמת אני הכי צריכה לאהוב ולהעריץ... ותקופות הריחוק האלה עוזרות לי בזה)

בכל אופן, כמה דרכים כן להרגיש את הקרבה כשאסורים:
* לדאוג זה לזה במחוות קטנות (להכין/להגיש אוכל בצורה יפה, לקנות מתנות קטנות זה לזה)
* להחליט על דייט זוגי בתנאים שמתאימים לזה שאסורים - ליד שולחן, על ספסל בחוץ...
* אם יש ילדים - לעסוק בעניינים שלהם ולדון עליהם (ולא על הזוגיות). הילדים בסופו של דבר הם תוצר של קרבה...
* לכתוב לו מכתבים וכדומה (בלי לתת אותם) במהלך התקופה - משמר את את ניצוץ האהבה. אפשר לתת אותם אחרי הטבילה.

בהצלחה בהתמודדות
שאלה קטנהפרצוף כרית
אסור לכתוב מכתבים בתקופת האיסור? בחיים לא שמעתי על זה
מכתבים שממש מבטאים אהבה - אנחנו נוהגים שלא.מתואמת
(כלומר - לא לתת אותם בתקופת האיסור. לכתוב אותם - כל אחד לפי הרגשתו.)
מענין... לא מפורט בהלכות בספר שלמדתי לפני החתונה..פרצוף כרית
אלה דעות שונות, ולפעמים תלויות בהרגשת האדם (בנושא הזה).מתואמת
מותר לכתוב על הכל חוץ מהמילה המפורשת אהבהיהודה224
אבל הערכה ושמחה ועוד כהנה וכהנה מותר.
גם אהבה אין בעיה. רק לא דברים שגורמים לגירוי וחשקאניוהוא
מהבת 30
אסור לומר אחד לשני ''אני אוהב אותך''?
נראה לי מוגזם
זה לא אסור. יש שנוהגים הרחקות מאוד מופלגותמיקי מאוס
מהדין מותר
ומותר לכתוב

אסור לגעת
ובחומרה נמוכה יותר- אוסף המעשים שמפורשים בהלכה (לשבת על המיטה שלה, לשכב על שלו, להציע מצעים בפניו, למזוג לו יין, להעביר מיד ליד,לשבת על אותו ספסל וכו - כל פוסק ודיוקיו בנושאים האלה גם כאן יש הרבה דעות)

ויש הרבה המלצות ומנהגים שנוספו כהנהגות כדי לעזור לזוגות , לא אומרת שכל אחד יזרוק מה שלמד, ממש לא! אבל בהחלט ברובדים האלה כדאי לחשוב מה משרת אותנו כזוג באיסור הזה ומה רק מזיק (בגלל שזה לא ההלכה אלא עצות טובות זה לגמרי מסור לשיקול דעתנו. מה שמפורש בהלכה זה יותר מורכב ולא מוותרים בכזו קלות אבל בהחלט יש מקום להתייעץ גם על הרחקות אחרות)
כן, לא תמיד זה קלצפורה
וגם אם זה כן מקרב בסופו של דבר ומעצים את הקשר זה לא אומר שזה לא קשה.

בעז"ה בהריונות הקושי יהיה פחות נוכח ואולי גם בהנקה (משתנה מאישה לאישה, יש כאלה שלאורך כשנה מותרים אחרים לידה).
בהמשך כשיש ילדים בבית והחיים יותר עמוסים השגרה לא משאירה זמן ובמקרה של הזמן שאסורים זה דווקא טוב..
מילדים אפשר לקהל חיבוקים ונשיקות וזה ממלא חלק בצורך במגע (ממש לא מחליף בעל אבל יש בזה מימד משמח ומפנק של מגע)
בזמנים האלו יש הזדמנות להשקיע זמן בתחביבים/ חברות/ שיעורים/ שממלאים אותך ולצאת מהבית בערבים בלי מצפון.

תמצאי מה מחזק אותך וממלא אותך באנרגיה חיובית. יש מצוות שפחות קלות לנו. לא כדאי לשקוע שם בתסכול.. להשקיע אנרגיה ומחשבה במצוות החביבות והמאירות שיש לנו ואת הקשות להשאיר מתוך מקום של אמונה.

חיבוק על ההפלה, זה בטח מוסיף קושי סביב העניין.. שתמצאי את הכח להתעלות ולהתחזק בעז"ה
טוב עשיתפרצוף כרית
שפתחת את הדיון
מענין מאוד לקרוא שהרבה נשים חשות שתקופת האיסור רק יוצרת ריחוק נפשי וקושי גדול....
חשבתי רק אצלנו והתבישתי שזה לא עובד האמירה של 'תקופת הריחוק גורמת לשיחות נפש עמוקות/ קירוב לבבות' (זה לא!!! חחח)

לטעמי צריך לעשות מחקר הפוך -
איך חילוניות חשות בחי הנישואין ללא השבועים איסור? אם השחיקה שלהן גבוהה בהרבה.... סימן שזה כן עושה טוב לזוגיות!
אני אף פעם לא התחברתי לקטע הזה שזה זמן להעמקת הקשרבת 30
לא רואה ענין מיוחד בלהעמיק את הקשר דווקא בזמן שאסורים...
אבל אני כן חושבת שאפשר בכל זאת לעשות הרבה דברים ביחד בזמן הזה...טיולים יכולים להיות פשוט כיפיים, לאו דווקא רומנטיים. וארוחות נחמדות, ויציאות, אפשר לעשות הכל, בלי לגעת אחד בשני.

אני גם חושבת שזה ענין של הרגל. מתרגלים לכל הלכות ההרחקה, וזה הופך להיות פחות מאולץ עם השנים.
אני לא יודעת איך, אבל הייתי רוצה לחזק אתכם,שלא תיפול בזה, שתנסו, ביחד, להקפיד על מה שצריך. ואם עושים את זה ביחד, כי מגדירים מטרה משותפת של הקמת בית נאמן לתורה ולהלכה, אז יש כאן ביחד. אולי סוג אחר של ביחד, אבל לא פחות עמוק.
ההתמודדות לא קלה, אבל בטוח שאפשרית ובשמחהכלכלן

לפותחת, נשמע שאת עוברת תקופה מאוד לא קלה. אז אמנם העלית קושי גדול בכלל מתקופת הריחוק, אבל תדעי, שאת נמצאת בהתמודדות גופנית ונפשית קשה, וזה שכעת לא הצלחתם לשמור על כל ההלכות, לא אומר שלא תוכלו לשוב ולשמור ולהיות צדיקים ולשמוח ואפילו יותר ממה שהיה לפני כן. לא להתייאש.. 

בנוסף, אתם זוג צעיר וטרי. מאמין שבמהלך הזמן תוכלו ללמוד ולהתנהל ביחד ובשמחה גם בנושא הזה. מה שנראה לפעמים מאיים ומפחיד בתחילת הדרך, יכול להתברר כהרבה יותר קל ונעים בהמשכה. 

תדעו, שאצל זוגות רבים, זמני האיסור אינם שבועיים שבועיים, אלא שיש גם תקופות היתר ארוכות, הריון,לידה, מניעה הורמונלית ועוד, כך ש(מאחל לכם) יכול להיות בעניין הרבה יותר קל ונעים. ובאמת, תקופת האיסור יכולה באמת להיות אמנם קשה ומאתגרת, אבל גם מקפצה לזוגיות, געגוע משיכה ועוד.

 

וכמדריך חתנים, ממליץ ממש ללמוד היטב עם ת"ח פתוח ומכיל את הנושא מבחינה הלכתית, מה אסור בדיוק ומה מנהג, במה ניתן להקל במצבים מסויימים, מה החמור ביותר ועוד. וזה חשוב כדי לא לספר לעצמכם שאנחנו מילא לא שומרים וכו. יש תקופות שבהן לכתחילה ניתן לשמור פחות בדברים מסויימים. ובנוסף, מה שאולי פחות רלוונטי כרגע אבל אולי בעתיד, עניין של פתרונות הורמונליים להארכת זמן ההיתר.

בהצלחה

בהצלחה!  

כשאתה כותב -'ת'ח פתוח', אתה מתכוון לאניוהוא
ת'ח שיודע לכופף את ההלכה?
פיקוח נפששםפרטי
אחרי מה שעברת הנפש שלך קרועה ולדעתי זה מצב של פיקוח נפש אז כן, לדעתי זה בסדר חיבוק ותמיכה כדי שהנפש תוכל להתחזק ואני מניחה שמן הסתם גם בעלך נמצא כרגע באבל וגם הוא זקוק לאותה תמיכה ממך
את רבנית?לא מעניין
הלכת רחוק עם המושג של פיקוח נפש…
זאת רק דעתך וטוב שכך.
אם את רוצה לשמור את ההלכה ואת נתקלת בקשיים, הפיתרון הוא לעשות שאלת רב.
מגע של חיבה בתקופה שאסורים הוא מאד בעייתי..

ולפותחת השרשור,
לא יודעת אם זו נחמת שוטים או חצי נחמה אבל התקופה שאסורים קשה לכולם!
אני מבינה שצריך קצת ריחוק, אבל למה כל-כך הרבה זמן??
אין בזה שום הגיון!!
את האמת שפתאום גיליתי שגם לשמור שש שעות בין בשר לחלב קשה לי בטירוף!!

רק מה, כאן מגיע החלק של קבלת עול!!
אנחנו מקיימים את המצוות רק כי ה׳ ציווה.
קשה ממש ליישום, אבל זו העבודה שלנו.

מציע לך לא להילחם בהלכה ולהתעקש לחפש היתרים אלא כן לחפש איך להעניק אחד לשני תמיכה ואהבה בלי מגע.
כתבת שזה קושי של שניכם, אז אולי בזמן שמותרים תפתחו את הנושא ותדברו על זה.

בהצלחה



נו באמת..אניוהוא
מה פירוש ''לדעתי''?בת 30
יש מקור לדיעה הנחמדה הזאת?
הרב הגאון הרב נח שמיקל, ובנוסף הרבנים החשובים -אניוהוא
הרב מאשרלו, הבבא סבבה והאדמו'ר מסתלבט.
זה לא פיקוח נפש. לא להגזים...מיקי מאוסאחרונה
אבל בהחלט זו סיטואציה שהיא לא רגילה ולכן יש מה לפתוח ולהתיעץ. מאוד ייתכן שיהיו מקומות שבהם יתנו הנחיה להקל אבל לא להתיר את האסור
לא היחידה בכללניקיתוש
זה קשה מנשוא!!!
מנסים לראות את הטוב
אבל זה לא מוריד מהקושי בכלל!
ומי שלא עובר את זה, לא מבין את זה😐
הרבה צולחים את זה בזכות הריונות והנקות,
ומי שנלחמים גם על זה, אם בחוסר הריון או הפלה
זה קשה כפל כפליים!!
אני לא מרגישה שתקופת הנידה מעמיקה את הקשרהמקורית
בהכרח. אני מקיימת את ההלכה ומייצרת געגוע אבל אני לא מרגישה מזה במצוקה כמו שאת מתארת ולא מוותרת על הרבה דברים שאני רוצה לעשות.
אני חושבת שאולי את תופסת את התקופה הזו כוויתור והפסד כשלמעשה אפשר להסתכל עליה קצת אחרת.
לא יודעת, אולי אני לא מצליחה להבין על מה את מדברת כי חוץ מחופשה רומנטית וקרבה אינטימית לא וויתרתי אף פעם על משו שרציתי לעשות בגלל נידה, רק עשיתי התאמות וזהו.
לא חושבת שלימוד הלכות בהכרח יחזק אצלך את העניין אולי יותר שינוי תודעתי ביחס לזה יוכל לשפר את התפיסה שלך של התקופה הזו. אולי לא, אבל ככה נראה לי.
ויש פתרונות גם שמאפשרים זמני טהרה ארוכים אז אולי כדאי לך לנסות. זה וודאי עדיף על ליפול בזה כל פעם אם אין מניעה מיוחדת להשתמש בהם
העיקרון הכי בסיסי הוא שאנו מקיימים את ההלכות כי כך ה' ציווהנגמרו לי השמות

"אל תאמר איני רוצה - אלא אני רוצה ומה אעשה שכך גזר עליי הבורא"?

 

(ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"?)

 

וקודם כל חיבוק גדול גדול על ההפלה כמה שזה כואב ומציף ושורף

 

ולגבי הקושי בהרחקות,

נכון מאוד, זה קשה, לעיתים אפילו מאוד.

 

הקושי הוא קיים ונוכח.

ואנו מקיימים את הציווי על אף ולמרות הקושי.

 

*בנוסף* לקושי, וממש לא במקום או כדי להקטין ממנו או אותו -

יש עוד רבדים שמצוות טהרת המשפחה כן יכולים לתת,

למשל בפן האישי,

הימים הללו יכולים להיות זמן של התכנסות,

של מנוחה,

של התמלאות בכוחות ומצברים

של התבוננות אישית

של טיפוח העולם הפנימי של כל אחד מבני הזוג

של פיתוח תחביבים

של פגישות עם חברים, חברות, בני משפחה וכן הלאה

של עשייה בעוד תחומים מחוץ למשפחה

 

(שכמובן שכל אלה יכולים להיות גם בימים בהם מותרים, אך כעת זה יכול להיות גם זמן כאילו מעמיק יותר עבורם).

 

ובפן הזוגי, לצד הקושי והתסכול,

כן יכול להיות מימד של געגוע שמאוד חשוב לקשר (לטווח הקצר, וכמובן שגם לטווח הארוך),

מימד של התחדשות,

כיסופים, ציפייה, ועד כדי תחושת "פרפרים" כל פעם מחדש, הדלקת אותו ה"ניצוץ"

כל אלו יכולים כמובן להשתנות בין זוג לזוג, ואפילו בין זוג לבין עצמו בתקופות שונות בחיים - אבל הם גם קיימים.

לא תמיד הם יבואו לידי ביטוי, אבל כאשר הם יבואו - זו גם מתנה שבאה בעקבות ההמתנה הזו...

 

גם בימים האסורים עצמם, הזוגיות יכולה לקבל מענה בכל מה שאינו פיזי, כן, אפילו שזה חסר וקשה,

אבל כל הצד השכלי, הנפשי, הדיבור, התקשורת, הרגש, הרוח - אפשר בהחלט להמשיך ולפתח אותם ולעבוד עליהם.

האהבה אינה נגמרת או הולכת, אלא שהיא מצטמצמת לשאר שפות האהבה מלבד שפת המגע.

בעצם "מכריחה" אותנו ללמוד, או להיות יותר "ספצים" בשפות האחרות...

וכאשר נחזור לדבר באותה שפה - נוכל לדבר גם בה ביתר שמחה וגם בכל השאר...

 

 

מדגישה שוב, זה לא בא למחוק את או מהקושי,

זה לא בא לומר שלכל הזוגות תמיד זה כך,

זה לא בא לומר שיש רק יתרונות ואיזה יופי ופרפרים ולבבות...

אלא לשים את המיקוד שזהו דבר ה' ולכן אנו עושים זאת,

ולהרחיב את התמונה ולראות בתוכה אולי גם את הדברים האחרים שכן יכולים להיות, לצד כל ה"לא", לראות גם את ה"כן", או את ה"מה כן יכול להיות"

 

וזו באמת עבודה של כולנו 

המון המון ב"הצלחה יקרה, הלוואי שיהיו רק בשורות טובות

ושנזכה 🙏

 

כשיש מורכבות בחיים ומחפשים לברוח ממנה...משה

שלמישהו יש מורכבות עם נושא מסויים בחיים שלו והוא חושב שאם הוא ישנה את המבט שלו, אז פתאום יקרה קסם והכל יסתדר.

זה לא עובד ככה. אם יש לנו משקפיים שיש עליהן לכלוך אנחנו נראה אותו בכל מקום.

זה קלאסי כשמדובר בבן זוג או בבת זוג. נורא קל להאשים אותם. והרבה פעמים גם יש באמת סיבה אמיתית. כלומר יש לגמרי תכונות שליליות בבן אדם השני שהן אמיתיות לגמרי. וקל מאוד להאשים אותם במה שהם באמת אשמים בו.

אבל הרבה פעמים זה לא באמת עוזר. כלומר אנחנו בחרנו את בת הזוג הספצייפת (נמאס לי לכתוב בן/בת, תתמודדו) בגלל המנגנון שלנו שמשך אותה עם התכונה הזו. סיכוי סביר שאם עכשיו נחליף אותה באחרת (כמו שניסו ביאוש כמה ניקים פה והעלו עליהם את חמת @נגמרו לי השמות), בעצם המצב שלהם לא ישתנה. אותם דפוסים שהפעילו אותם ימשיכו להפעיל אותם גם במקום החדש.

למשל כשיש מורכבות דכאונית, במיוחד בצד הגברי של העולם - זה לא דבר שמושך אישה. לא האישה שאתם נשואים לה (או מנסים לצאת איתה) והאמת שגם לא אחרת.

לרוב זה יגמר בתחושה של הטרדה מצד האישה (אני מדבר על אשתו, "עזוב אותי" וכאלה, וכמובן בגירסא שנכתבה פה בשרשור למטה). לפעמים כן יווצר קשר (תסלחי לי מנהלת, אני מייצג את המציאות, לא את האידיאל שלך). אבל במקרה הזה זה נהיה יותר קשר של אמא-בן. כלומר ה"אמא" מנסה להושיע את ה"בן". זה נחמד. אבל זה לא מקדם לא אותה ולא אותו.

בצד הנשי זה עובד קצת אחרת, אבל גם אז - אם היא מרוקנת אז היא תהיה מרוקנת בכל אינטראקציה ותרגיש מאוכזבת וכועסת. גם עם הבעל וגם עם חברות שפתאום יתרחקו ממנה כי ירגישו לא נעים לידה. אם אין יכולת "לספוג" אנרגיה אז נשארים ריקים ולא משנה כמה הסביבה תנסה להגיד שהכל טוב ובסדר.

יש גירסא איומה ונוראה של אמא פולניה שזה בערך מה שהיא מייצגת. כולם סביבה לא בסדר. כולנו מכירים את זה וכולנו משתדלים להתרחק מהאנרגיה הזו. אגב, זה גם פוגע בה. אנרגטית ורגשית.

זה עדיין לא אומר שאין מה לעשות. יש. יש הרבה. אבל פשוט רציתי לכתוב פה מה לא עובד. בתקווה שמי שזה מכוון אליו ופועל מתוך יאוש ומצוקה באמת יקרא.

אני לא מצליח לפענח את מה שכתבתאריק מהדרום

אני מתמודד עם דכאונות ואיכשהו אין לי מושג על מה אתה מדבר.

אתה מתמודד אבל לא זורק את זה על הסביבהמשה

(ויש הרבה אנשים בעולם שיכולים ללמוד אצלך איך מתפעלים מצבי רוח לא פשוטים בכלל).

למה אתה חושב כךאריק מהדרום

אתה חושב שכשאני מתמודד עם דיכאונות אני מתמודד איתם לבד? ברור שיש השלכות על האנשים סביבי לגבי מצבי הרוח שלי.

מכיוון שאתה מתמודד מולם בגדול הכי טוב שראיתימשה

יש שתי נקודות במה שכתבתנעמי28

הראשונה שאנשים תולים תקוות / אשמה במישהו אחר כי פוחדים להסתכל למציאות בעיניים ולקחת אחריות

ואין אף אחד שיציל אותנו, גם לא בזוגיות אוהבת וטובה.

כמו שרק אנחנו יכולים להוריד את עצמנו במשקל ולחזק את השרירים שלנו, ככה בתחום הנפש אף אחד לא יכול לעזור לנו יותר ממה שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו.

אולי לתת נחמה רגעית וקצרה יותר ממה שחושבים, אבל הפיתרון הבלעדי תמיד אצלנו ורק אנחנו יכולים להציל אותנו.

והנקודה השניה שהזדקקות ונואשות כמו למשל בנקודה הראשונה, דוחה את בן / בת בזוג גם כאלה שאוהבים אותך, או יוצרת מערכת זוגית לא בריאה.

בקיצור תטפלו בעצמכם ותפסיקו לחפש תשובות אצל אנשים אחרים, כל הבעיות וכל הפתרונות אצלכם.

אין אישה יותר טובה, חכמה ויפה שתושיע אותך ואין אביר על סוס לבן שיושיע אותך.

נכוןמשהאחרונה

(אבל בחדר כושר אפשר לקחת מאמן כדי לעזור, מצד שני, הוא לא ירים את המשקולות בשבילך).

לגבי אישה חכמה וטובה יותר- אולי יש. אבל כרגע אין לך כלים להתמודד איתה אם היא תופיע. משהו יקרה והיא תלך.

בעוז קדימה בני עקיבא, אלא אם כן אתם שוניםפשוט אני..

עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.

במיוחד סביב שבת ארגון.

כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.

מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.

טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.

במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:

לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.

המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.

נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.

עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.

כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.

היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.

לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.

לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.

פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.

והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.

🥺פצל"פ

גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה

הכל קיצוני

כואבשבורת,לב

ואני מבינה שזה פגע,

אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.

ותואם את החברה שגדלה בהמתנחל חייכן

ואת המחשבות של פעם על הנושא

בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,

לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה

אולי היום בני עקיבא מקום יותר ליברלי פוסט מודרנישבורת,לב

ואולי גם קצת ווק.

אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.

ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.

מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.

היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.

אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔

אמתמתנחל חייכן

גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,

וליבי עם פשוט אני

היא פעלה מתוך שנאה, לא מתוך רצון לעזורפשוט אני..

והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.

שמע, אתה נסיך. אני אוהב אותך. אבל תן לי להגיד לךדי שרוט

משהו שאתה צריך לשמוע ולא משהו שאתה רוצה לשמוע.

אין ספק שהאישיו הזה רודף אותך כל חייך. ניכר מהכתיבה שלך שאתה מלא זעם כלפי כל האנשים שעוללו לך את מה שעוללו לך כולל הקומונרית הזאת. זה קשוח, זה לא הוגן, זה מעצבן, זה מייאש לעיתים, זה כל הסופרלטיבים הרעים שאפשר לעלות על הדעת.

אבל, נראה לי (ואולי אני טועה, אז קח בע"מ) שאתה קצת שוקע ברחמים עצמיים. ואתה נותן משקל יתר למה שהחיצונים לחייך עוללו לך והביאוך עד הלום. ובצדק כן? באמת עוללו לך דברים רעים. אבל לדעתי הגיע הזמן שתפתח דף נקי ככל האפשר בחייך ולקבל את מי שאתה במנותק ממה שעוללו לך.

כי יש לך 2 אופציות: האחת היא להתפלש על העבר ולהכנס למצבים שמטרגרים אותך. השניה היא להבין ולקבל שמה שהיה היה. הבנת, קיבלת, הפנמת שאנשים חסרי בינה גרמו לך את מה שגרמו לך, עכשיו הגיע הזמן שתחיה את חייך עם מי שאתה ומה שאתה.

מצרף לך סרטון שורטס קצר שמדבר על רעיון דומה.

ותזכור, אתה אישר יקר ומקסים ואתה צריך לתת לעצמך קרדיט שאתה נמצא במקום טוב בחייך ולא צללת למצולות כמו שקורה לחלק ניכר מהאנשים שעברו פחות ממך.

משהאחרונה

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

כנראה שמה שצריךתתעלמו ממני

אצלנו

זה פשוט להפסיק לנסות לעזור ופשוט להיות איתה בכאב

כמה זה ברור לי בראש וכמה זה נשמע קל

וכמה זה פשוט לא קורה במציאות

זה מפחיד להיכנס למקומות האלה בנפש ביחד

אתה מפחד שלא יהיה אף אחד שיחזיק

אבל בפועל מה שקורה זה שהיא נשארת לבד

יש לך עבודה פנימית על מובחנותמשהאחרונה

אני זה לא היא, אני נמצא פה אבל הכאב שלה נשאר אצלה.

אני "בסדר" גם כשכואב לה (ולכן אפשר לעזור לה ולא להיות עסוק בכאב הפנימי שלי על זה שאני "אשם" שכואב לה) ועוד כאלה

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוג

זו התנהגות "דתית"דרור אלאחרונה

בלי להיכנס בכלל לדאלה מה היהדות אומרת על זה. אבל כשאדם נכנס לאיזה עניין וחושב שכולם צריכים כך לעשות, זו התנהגות "דתית". בין אם זה איכות הסביבה, צמחונות, התיישבות או לא לסמוך על העירוב בשבת.

כלל חשוב לנישואין:

אתה לא מתערב לבן / בת הזוג באמונות שלו.

כן, גם אתה חושב שהם טועים ועושים דברים לא נכונים.

אני למשל חושב שלא נכון למנוע הריון. ושהיא חייבת לצום גם בצומות הקלים. ושהיא חייבת לא לאכול קטניות כמוני.

אז אפשר לדבר על זה. אבל אין מצב שאני מכריח אותה. זה העסק שלה בלבד.

וכשאמרתי "מכריח" זה כולל לא רק בצורה פיזית, אלא גם מניפולציות (לא מרים את הקטניות שקנית לפסח, לא שוטף כלים ביום צום, אומר לה ש"מגיע לה" וכיוצא בזה).

א-ב של זוגיות

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

אחלהנפש חבוטה

זה שלך.

בהצלחה מנהלת

'ומחנכת".

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.