חשבתי מאיפה זה מגיע..
כן, אני בעצמי חסרת ביטחון, חושבת שהרבה אחרים טובים ממני למרות שעל פניו נראה שיש לי הכול לפי מדד חברתי כזה או אחר.. וגם כשאומרים לי "אמא זה אמא" וילד תמיד ירצה את אמא שלו לא משנה מה זה לא מתיישב לי על הלב..
וחשבתי למה, וקשה לי להגיד את זה אפילו כאן בכתב כי אמא שלי היא אחד הדברים הכי יקרים לי בעולם. אבל היו הרבה רגעים בילדות שהסתכלתי על דודות, אמהות של חברות וחשבתי לעצמי "איך היא נותנת תחושת ביטחון.. בא לי שתהיה עוד קצת בסביבה. ואיזה חמים ומוגן הבית שלה. וכמה כיף שהיא פה או כל תחושה אחרת שקשה לי להסביר.. אמא שלי גידלה אותנו לבד ובקושי רב.. וראיתי אותה במשברים גדולים.. וגם שבמהלך החיים היא תמכה בי גם אני מצאתי את עצמי תומכת בה הרבה ובעצם הופכת בעל כורחי למבוגר מבינינו.
היום אני מבינה כמה חזקה היא הייתה אבל עדיין. המקום הזה שהייתי בו.. שראיתי אמהות אחרות וקצת רציתי שיהיו גם שלי (לא כולן רק מי שבאמת שידרה ביטחון וחמימות ומן הסתם שהייתה לי אחיה קרבה כלשהי) אני מתביישת לכתוב את התחושות האלה אפילו. כי אני מעריכה את אמא שלי על הכול והיא אחד האנשים הכי מיוחדים שיש.
אבל בגלל שאני הרגשתי ככה בזמנו.. חוששת שהילדים שלי גם ירגישו את זה.. יודעת שזה רגש שאפשרי להרגיש ולכן מפחדת..
עוד מישהי חוותה פחד כזה? יש לי הרבה עבודה ודרך לעבור באמהות שלי. רוצה להיות לילדים שלי רשת ביטחון ובית חם. ושידעו שאבא ואמא באמת שם.. גם בנפש לא רק בחומר.



