באופן אישי, כשאני קורא מחקר על תרופה חדשה אני תמיד מחפש דבר ראשון את החלק שמדבר על ההבדלים בין האנשים שקיבלו את התרופה האמיתית, לבין אנשים שקיבלו פלצבו. 

הסיבה היא שאני מאוד מאוד מאמין ביכולת של המוח לרפא מצבים מסוימים רק בזכות המחשבה שהמצב ישתפר (וכך להפך חלילה, כפי שחוויתי באופן אישי), ולכן אני רוצה לדעת כמה מהשיפור נובע מאותו אפקט חזק של המוח וכמה מהתרופה עצמה.

ובכן...

האנשים שהמשיכו לקבל תרופה אמיתית, ירדו ב-48 השבועות הבאים (כמעט שנה) עוד 8% ממשקל גופם בממוצע (מעבר למה שהורידו ב-20 השבועות הראשונים, שבהם הירידה הייתה חדה יותר).

 

האנשים שללא ידיעתם התחילו לקבל פלצבו, *עלו* בממוצע 7% ממשקל גופם, והתקרבו בחזרה למשקל ההתחלתי שלהם. נראה שאם הגרף היה נמשך עוד כמה חודשים קדימה, הם כבר היו מגיעים לנקודת ההתחלה.

 

זה מראה שבכל הקשור לתרופה הזאת, זה באמת לא "סתם בראש", אלא החומר הפעיל שבה באמת מצליח לגרום לאנשים לאכול פחות ולהצליח בכך.

מצד שני, הגרף הזה גם מראה משהו עצוב: בשביל להצליח לרדת במשקל (ואולי גם בשביל לשמור עליו), יש צורך להמשיך לקחת את התרופה עד... עד מתי בעצם? כל החיים? לא ברור...

באופן פשטני מאוד (שמתעלם משאלת איכות המזון והרכבו, גורמים גנטיים וכו'), אפשר להגיד שהסיבה להשמנה היא אכילה גם לאחר תחושת השובע. אכלתי משולש פיצה והיה לי טעים, אז אני אוכל עוד 5 למרות שאני כבר שבע. ככה לאורך זמן נוצרת השמנה.

בוא נחלק את האנשים שמצליחים לרזות ל-2 סוגים:

א. אנשים שהצליחו להרגיל את עצמם להפסיק לאכול ברגע שהם שבעים.

כשאותם אנשים היו שמנים, הקיבה שלהם הייתה גדולה. כדי להוריד במשקל הם היו צריכים להתרגל להפסיק לאכול ברגע שהשובע מגיע, ולא להמשיך לאכול עד תחושת מלאות.

ככל שהקיבה שלהם תלך ותקטן, השלב שבו מגיע שובע יהיה מוקדם יותר. אם הם יתמידו בהרגל החדש שלהם, דהיינו לאכול עד שובע ולא יותר, הם יצליחו לשמור על המשקל. 

כמובן, לפי כל המחקרים, רוב האנשים נכשלים בכך וחוזרים להרגלי האכילה הישנים והרעים.

ב. אנשים שהצליחו לרזות כי תרופה שהם הזריקו לבטן גרמה להם להרגיש "מפוצצים" גם אחרי ארוחה קטנה.

אותם אנשים בעצם לא נגמלים מההרגל לאכול עד תחושת מלאות, אלא פשוט התרופה גורמת לתחושה הזאת להגיע גם לאחר אכילה מועטה.

לכן, אחרי שהקיבה תקטן והשימוש בתרופה ייפסק, אותם אנשים יאכלו עד מלאות ולא יסתפקו בשובע - כי זה מה שהם רגילים וככה גם עשו בזמן שירדו במשקל.

אלא שעכשיו, ללא התרופה, המשמעות של אכילה עד מלאות היא אכילה רבה מאוד - שבוודאי תוביל בחזרה להשמנה.

אנחנו יודעים שרוב האנשים בקבוצה א' בסופו של דבר יחזרו להרגלים הישנים הרעים, והדעת אומרת שקל וחומר שהאנשים בקבוצה ב' (שלמעשה מעולם לא התרגלו לאכול עד שובע בלבד) יתקשו לעשות זאת לאורך זמן.

האם זה אידיאלי לקחת תרופה כל החיים? בוודאי שלא.

האם זה עדיף לעומת האלטרנטיבה (BMI>30)? חד משמעית - כן.

אני לא חושב שנעשו מחקרים על יעילות לטווח של שנים (כמו בכל תרופה - מחקרים כאלה יגיעו רק אחרי השיווק ההמוני שלה).

בנוגע לבטיחות, דווקא כן יש מידע על אנשים שלוקחים את התרופה במשך שנים, מכיוון שהיא ניתנה עוד קודם לכן לסוכרתיים (אוזמפיק, שזה בעצם מה שמביאים בישראל למי שרוצה לרזות).

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת