בטווס אפס היא באמת מציגה רע את המתנחלים אבל בסוף היא לא נגדם.

בהתנקשות נראלי יש דו שיח שלם בין אייל למפעיל שלו מאחווה (לא זוכרת איך קוראים לו) רגע לפני שהוא נרצח, ומשם מובן שהיא דווקא מאוד ימנית, רק מנק' מבט חרדית יותר.

אבל הנקודה שהיא נותנת בספרים האחרונים שלה, הולכת לכיוון מאד שלילי.

בתור סופרת, ועוד סופרת טובה, יש למילים שלה כח מאד חזק, וגם אם בסוף היא מגיעה למסקנא שהדבר ה'שמאלני', הוא שגוי, היא נותנת מאד הזדהות והבנה איתו, כאילו הוא לגיטימי, ומי שמרגיש כך אנחנו צריכים לכבד אותו.

כתבתי עכשיו בשתי מילים, אולי בהמשך אפרט, עכשיו בכ''ז ערב פסח ואין ממש זמן להאריך.. 

אני לא חושבת שהיא נותנת לגיטימציה לשמאל. היא פשוט מציגה את הגישה החרדית לנושא הזה, גישה שהיא ימנית בעיקרון, אבל מתנגדת להתנחלות, או לפחות לא תומכת בה.

כן, קצת קשה לי להבין את המעריצים השרופים שלא רוצים שהסדרה תגמר. יונה ספיר עכשיו באמצע סיפור בהמשכים בשם סוף העולם דרומה, אחלה עלילה. מתי אנשים יבינו שהכישרון שלה נשאר גם כשהעלילה משתנה?

אם אני לא טועה הוא מתפרסם בהמשכים בבתוך המשפחה (מוסף לנשים של מגזין משפחה) או בקטיפה (מוסף לנשים של עיתון יתד נאמן), לדעתי בבתוך המשפחה.

אני יכול להבין את זה באופן כללי, לא פה.

באופן כללי, אנשים מתחברים לגיבורים, לא רק לכתיבה עצמה, ואנשים רוצים להמשיך לחיות ולקרוא על הגיבורים שהם  אהבו.,..

לדוגמא, אני מבין אחרים, וביניהם אני, שלא ממש רוצים שהסדרה מ מלכה במבחן תסתיים.

אבל לא כ''כ מבין פה.. כי מישישמע.. איזה התחברות רגשית יש לספרים שלה.

כפי שכבר נ ר אה לי כתבתי בעבר, לדעתי הס פרים שלה מאד מאד מושכים, גם אותי, ולכן קראתי אותם, מושכים בהח לט,  מעניינים או לי גם.

אבל ההגדרה 'יפה' לא הולמת אותם..

לא 'יפים' ולא 'רגשיים' וכו'

אבל זה סוג של פילוסופיה אישית.

אה והתחברות רגשית וודאי שאין, זה לא ספר רגשי. למען האמת לא התחברתי בכלל לדמות של אייל.

אני אהבתי רק את סגנון הכתיבה והדיוק והאמינות שלה.

קשה לי מאד להסביר את זה בכתיבה..

בע''פ, גם קצת קשה, אבל בד''כ הצלחתי בסוף להסביר את זה למי שדיברתי איתו..

אגב, אני 'חי' ספרים..

אז אולי לכן, אני קצת פילוסוף בקשר לזה לפעמים.

וכו'

אבל בספרים הישנים?

 אשמח להסבר מה בדיוק נשמע אמין בתיאור של משהו שקפץ ממטוס לקראת הנחיתה שלו, נחת על קרקע קשה [לא דשא או משהו כזה, לא שזה היה משנה], נפצע פציעות, אבל היה מספיק חזק בשביל לקום, להתנער כמו כלום, לרוץ, להשתלט על אופנוע, ולברוח כשמלא אנשים יורים ורודפים אחריו, ולהמלט מכל זה בלי פגע..

[מתואר בספר 'המצולע']

אז יש לה ש לה כשרון לכתוב את זה בצורה שתשמע אמינה,

אבל אמין?

זה לא נשמע לי..

אנשים במצב של הישרדות מסוגלים לעשות דברים לא נורמליים, במיוחד אנשים שעברו הכשרה משוגעת כמו אייל.

הראשונים שלו, שאז זה עוד בדוחק הגיוני, אלא מטוס שיותר קרוב למה שאנחנו מכירים כמטוס, אדם שקופץ ממטוס כזה, במהירות עצומה, נוחת על קרקע קשה, אם הוא מסוגל בכלל לזוז ממקומו, זה כדי לזחול כמה מטר, אולי.. ולא משנה הכשרתו הצבאית.

אני לא זוכרת באיזה ספר זה היה כתוב, אבל כשהוא מהמטוס/מסוק בסוף אחד הספרים הוא בהחלט שבר המון עצמות והתעלף תוך פחות מדקה, וגם בבית חולים לקח זמן עד שהתעורר.

במקום אחר, אחרי ניתוח השדה שגידי "ערך" לו, הוא עבר אח"כ טיפול בבית חולים וסבל מכאבים בכתף לכל אורך הספר.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.