אין לי דיעה מוצקת, אבל השיקולים שלי הם לכאן ולכאן...

הנה שני שיקולים: הוא היה אב משפחה. הוא היה יכול להחליט שיותר חשוב לו החיים האישיים שלו, ושהוא לא יפקיר את אשתו אלמנה וילדיו יתומים..

אבל מצד שני- האחריות... על הפלוגה.. הוא היה יכול לחיות בייסורי מצפון כל החיים אם הוא לא היה מונע מהרימון להגיע לשאר חברי הפלוגה, שאז...

שעלה מטורקי'ה לבד, וגם הציל את פלוגתו ככה....

מה אני חושבת???

שכשרואים רימון  עומד להתפוצץ, אין זמן לחשוב, לשקול, פשוט יודעים שזה או אתה או כולם.

אז רצים ועושים את זה.

אין זמן להתלבט!!!

אין כאן מקום לשיקולים.

פילוני כתב שזהו אינסטינקט.

אני לא מסכים.

זה או תוצאה של חינוך לדברים כאלה, או הבנה של שניה שהחיים של חברים שלך עומדים תלויים מול עיניך.

לשאלתך - הייתי מזנק על רימון כזה בלי היסוס.

אבל לגבי השאלה האם אני מוכן לזה -

כבר אמרתי מזמן שיש הרבה דברים ששוה וצריך למות למענם. זה אחד מהם.

את תגובתיכם (השעה...), אבל מי שכתב כאן שזה איסטינקט אוטומטי, אז כשניסיתי להעמיד את עצמי במצב כזה- אני בטוחה שהייתי מתחילה עם שיקולים כאלה.. זה גם איסטינקט טבעי חהגן על עצמך, לא?

נזכרתי שיש עוד כלמיני סיפורים כאלה, על נשים.. בד"כ זה סיפורים על איך שהם הגנו על הילדים שלהם, ואז במצב כזה, איסטינקט מתקבל על הדעת..

בקשר לנשים - באמת יש לנשים איסטינקטים חזקים בכל הנוגע לילדים.

קשה לבחון את עצמך במצב כזה, אבל אני טוען שכל רפלקס כזה מקורו בחינוך ובהרגלים.

אני לא אומרת את זה כדי לסתור ספציפית את מה שאתה אמרת, אבל יש המון תחומים בחיים ש'סותרים' אחד את השני, וגם בקטע כזה, מצד אחד מחנכים לדבר כמו שאתה אמרת, אבל מצד שני חינכו למשהו נוסף (ובאמת לא עולה לי דוגמא בראש, הוא כבר עייף), אבל זה לא שחינכו אותם כחטיבה אחת, אלא שבמצב כגון זה שני הדברים הללו עשויים להתנגש.

טוב אני כבר די עייפה, וכנראה שגם בגלל זה לא ברורה.. צר לי אם זה סתם נשמע חירבושים...