מועדים לשמחה לכולם!
יש לי בעיה שממש מציקה לי בחיים כבר הרבה שנים ואם יש למישהו עצה, אשמח מאד.
כל פעם שאני הולך לדוג' ברחוב ומישהו שאני מכיר הולך לכיווני, אני נורא מתלבט מה לעשות. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. או שאני מסתכל לרצפה עד שהוא ממש קרוב אלי ואז אני מרים את הראש, אומר לו שלום ואני עובר אותו, וזה לא נעים לי כי מרגיש לי לא בסדר, אני כביכול משדר לו שאני מתעלם ממנו, או שאני מסתכל עליו מרחוק ומתפדח מעצם זה שאני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי שעה בלי שיש ביננו דיבורים וגם זה לא נעים לי.
זה גם קורה לי בשיחה עם חבר. הוא מחייך אלי כי שימח אותו משהו והוא מספר לי עליו ואני לא ממש שמח כמוהו אך לא נעים לי לא להזדהות איתו. אז אני מחייך חיוך מאולץ וגם זה עצמו מפדח אותי כי הוא הרי קולט שזה מזויף.
גם יש לי פחד מקשר עין. כל פעם שמישהו מדבר איתי ומסתכל לי בעיניים הרבה זמן ברצף בלי להזיז, זה גורם לי לחוסר נעימות.
אם אני לדוג', אני נכנס לביהכנ''ס באמצע קבלת שבת וכולם עם הפנים לכיוון שלי, אני משתדל לא להסתכל לפנים של אף אחד ולהגיע כמה שיותר מהר למקום שלי אך גם דואג שאף אחד לא ישים לב שאני לחוץ מזה.
אני יודע שזה קשור לדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, אך בכל זאת למרות כל החומר שקראתי על זה, זה ממש לא עוזר. אני גם מפחד שמא מכרים וחברים שלי ישימו לב שיש לי חוסר ביטחון ופחות יעריכו אותי ופחות יתחברו אלי.
אני כל הזמן מנסה לחשוב איך אנשים רגילים מתנהלים במצבים כאלה ואין לי תשובות.
איך אתם מתנהלים במצבים כאלה ולמה אני לא מתנהל ככה ומה אני צריך לעשות?
אולי תנסו לענות לי אתם??
תודה!
) כדאי שכל משתתף בשיחה יביט לאזור שבין האף לעיניים