שביעי של פסח. שבע זה מספר של הטבע, בשביעי של פסח ה' מופיע דרך הטבע. הים נקרא לשניים, יש עמוד אש ועמוד ענן, ברור מאוד שיד ה' מתגלה פה לעין כל.
אך עדיין, זה ע"י הטבע. היו כאלו בעם ישראל שגם אחרי שנקרע הים טענו שזה לא הקב"ה, אלא איזו תופעת טבע נדירה שבמקרה הייתה כשמצרים רודף אחרי ישראל ועם ישראל לא יכול לברוח.
מופיע במדרש שיש כאלו שעברו עם ע"ז בתוך הים. איך יכלו? והרי ה' התגלה שם לפי מה שאמרנו מובן, מי שמתעקש שהקב"ה אינו משגיח, ואינו מאמין בה', לא יכול להגיע למדרגה שבאה לידי ביטוי בשירת הים: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", לא ידיעה, אמונה.
לכן מיד אחרי קריעת ים סוף הייתה עוד עלייה במדרגת האמונה. הים לא רק קפא ואפשר לעם ישראל לעבור, אלא היה את נסיון מרה. במרה עץ מר הפך מים מרים למתוקים. פה כבר יש ממש משהו כנגד ההגיון, לא תופעת טבע נדירה שאפשר להסביר אותה בכל מיני דרכים, אלא מר שהופך למתוק. הדבר הזה הראה שהקב"ה מופיע לא רק במדרגת הטבע, שיכולה להיות מוסברת, אלא גם בדברים שאינם מסתדרים בהגיון, "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו". ואחרי שהאדם מבין שהשכל שלו לא יכול להסביר הכל, ומתבטל לגבי הקב"ה, הוא מבין שגם הטבע, קריעת ים סוף, גם זה היה א-לוקי.
הקב"ה לא מעמיד בנסיון אלא אם כן אפשר לעמוד בו, ורואים את העלייה המדורגת בנסיון באמונה, ממדרגת הטבע למדרגה העל-טבעית.
מצרים הייתה הבסיס לבניין החומר של עם ישראל, כמו שהרב זצ"ל מאריך בעין אי"ה על ביזת הים, שהייתה הבסיס לחומר של עם ישראל.
עד סוף קריעת הים, עם ישראל ברוחו עדיין היה במצרים, במדרגת הטבע הזאת, עד ש: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ורואים שהטבע הוא א-לוקי ולא נשלט בידי אדם, כמו שהמצרים חשבו שהטבע תחת שליטתם.
זאת אומרת, הייתה שבירה של הטבע, המצרים מתו, הים נקרע. עם ישראל ראה שהטבע נשבר, כי הוא הביא לקלקולים, המצרים הגיעו לקלקולים רבים בגלל התפתחות בניין החומר וגדילתו, עד שהגיעו לשיא הגאווה של: "לי יאורי ואני עשיתיני", שכל כוחות הטבע בידיהם, תחת שליטתם. לכן גם אלוהיהם היו הכבשים, הכבשים הם תחת ידי אדם, תחת שליטתו, ומשרתות אותו, והאדם הוא זה שמוליך ומוביל אותן.
ובקריעת ים סוף מגיעה התובנה שהטבע לא בידי אדם, אלא בידי הקב"ה, הוא זה שיכול לשדד מערכות הטבע ולהטביע את המצרים שחשבו שהכל בידם.
אגב, יש עוד נקודה, שבקריעת ים סוף יש: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", שה' פועל ונלחם בשביל עם ישראל, כי מצד הטבע עם ישראל אמור להפסיד, אך דבר אחד הקב"ה לא עושה, וזה צריך שהאדם יעשה: מסירות נפש. נחשון בן עמינדב שיקפוץ למים. ורק אחרי שהאדם מוסר נפשו, אז הקב"ה מסייע ועושה הכל, אך צריך את ההשתדלות של המסירות נפש, של הביטחון הגמור בה'.
אך במרה התגלתה המדרגה שמעל זה, אחרי שהטבע הביא לקלקול וה' שבר אותו, אז יש מקום לבנות קומה של החומר מחדש, אחרי שהמצרים מתו אז יש מקום לביזת הים, ולמדרגה שמתגלה במרה.
במרה מתגלית המדרגה של החומר, שאפשר להשתמש בו לטוב. כתוב בגמרא שאחד מהתנאים שצריך כדי להיכנס לבית מדרשו של המשיח הוא להפוך מר למתוק. המשיח זה בדיוק עניינו, שאפילו שיש חומר, שיש גללים של חמור, שיש מרירות, זה הדבר שהוא כלי כדי להגיע למתיקות, ורק אחרי שיש מרירות, שיש קשיים, שיש נסיונות, רק אז יש מתיקות- "לולי נפלתי לא קמתי, לולי ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי". רק אחרי שיש את החושך, רואים את האור של עמוד האש. (עניין זה גם מתגלה בליל הסדר, שהמרור, הוא פתיח לסדר, רק אחרי שיש את המרור, את הקשיים, רק אז אפשר להגיע לחירות אמיתית ואפשר להרגיש את היציאה מהמצרים לחירות).
והמדרגה שמתגלה במרה היא הכנה למדרגה שתהיה בא"י, שבא"י עם ישראל צריך לגלות את הקדושה גם בחול, ולגלות גם את בניין החומר בקדושה. וכן המים, שעניינם הטבע, כמו שהארכנו לגבי קריעת ים סוף, מופיעים גם במרה וגם בא"י. בא"י: "למטר השמים תשתה מים", ובמרה, אחרי שעם ישראל היה צמא, הייתה את השבירה של החומר, אז יש מקום למים להגיע, אך המים מגיעים ע"י ה', ע"י נס, ע"י התפילות. ואותה מדרגה של הטבע שמתגלה בעם ישראל אינה כמו של המצרים, שהיא מנותקת מהקב"ה, אלא מחוברת אליו, "למטר השמים תשתה מים", לא מים שמתחילים, מהקרקע, מלמטה, מהאנושיות, אלא כל מדרגת הטבע של עם ישראל מתחילה מהא-לוקות. וממילא, כשעם ישראל לא חוטא אלא עושה רצונו של מקום: "אם שמוע תשמע בקול ה' א-לוקיך...", אז לא נגיע לקלקולים ולשבירה שהייתה אצל המצרים: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", אך אם יהיו קלקולים ונהיה כמו המצרים אז חלילה נצטרך עוד פעם שבירה של החומר. (וזה מה שקרה בגלות, עם ישראל כשהיה בא"י לא קידש את החומר אלא הגיע לקלקולים, ואז היה צריך לצאת לגלות...).
"כי אני ה' רופאך". אחרי שיש קלקולים, שיש שבירה, אז עם ישראל צריך להבין שה' הוא המקור לטבע והוא משפיע את כוחות הטבע, והוא לבדו יכול לרפא את עם ישראל. ורק אחרי ההבנה הזאת יש מקום לשימוש בחומר בעבודת ה'.
חג שמח!
