"כנגד ארבעה בנים דברה התורה" - ננסה לדבר על שנים שהם שלושה. המטרה: לבדוק את הרעיון (מסכימים או לא) ולבדוק את עצמכם (ולספר לי כדי שנדע את ההתפלגות). משם תקחו את זה להיכן שתרצו.
ראשית נכנה להם שמות - המרצה והמוכיר. (יתכן ששורש הדברים עמוק יותר, מוזמנים לשתף מה עולה בראשכם). ישנם שני סוגי ילדים שיקיימו את המצוה בפרשת השבוע ואת מקבילתה בעשרת הדברות - "איש אמו ואביו תראו" ולעומתה "כבד את אביך ואת אמך". נוכל לחלק אותם לשתי סוגי העבודות הידועות, אהבה ויראה, אבל נמתין עד אחר ההסבר הקצר.
אנחנו מדברים על שני ילדים בעלי מהות שונה אך שניהם ישתתפו במטלות הבית וינתהגו בכבוד להוריהם, כל אחד מסיבה אחרת.
הילד המרצה הוא הילד שפועל מיראה, יש לו חשש מדחייה, חשש מחוסר השייכות למערכת האחידה של "בית" ו"משפחה". אולי ברובד עמוק יותר יש להסביר זאת כך - הוא פוחד להפסיד את ה'זכויות' שב"בית ומשפחה" ולכן הוא משתדל לעמוד ב'חובות' - במילים אחרות: לרצות. אם יבקשו ממנו - הוא ישטוף את הכלים (אבל אם לא יבקשו - אין כאן דרישה של חובה וממילא הוא לא חושש להמנע מהביצוע). הוא יתאמץ, ישקיע וילמד את המקצועות שהוריו יכווינו אותו אליהם או שהבין מתוך השיח בבית שאלו המקצועות המוערכים בעיניהם (והנקודה הזו אינה דווקא בתחום הלימודים אלא גם הכלל תחומי ההתעניינות). הוא ישעה לבקשות האחים האחיות גם במקום שהדבר לא יהיה נח לו או שבאמת אין לו חשק ועניין בדבר (פה ראוי לציין שלא כל ה"תסמינים" חייבים להופיע).
לעומתו, הילד המוכיר (שהוא הפאזה החיובית של הסוג שאינו מרצה) אינו חושש מדחייה והוא אפ' מוכן להתנתק מן המערכת הביתית-משפחתית (הילד בעל הפאזה השלילית של סוג זה לא יחשוש להתבטא [לאיים] ואפ' לקחת צעדים לקראת עזיבת המערכת הנ"ל), וההתנתקות גם תסב לו פעמים רבות הנאה והתעצמות (התפתחות אישית ובין-אישית). אין לו את החששות של הילד המרצה, והוא הרבה פחות "ילד של בית". מה שגורם לו להשתתף ב'חובות' הוא לא ה'זכויות' אלא להיפך - ה'חובות' עצמן! הוא מבין שעל אף שמשיכתו היא אל מחוץ למערכת הביתית-משפחתית, עליו להוכיר תודה על כל החסד שנעשה עימו מרגע ההריון ועד עתה ולכן הוא מחפש אחר ה'חובות'. הזכויות פעמים רבות אפ' לא יעניינו אותו והוא יעדיף את החופש וחוסר התלות (סוג של "שונא מתנות").
מתוך אותה תכונה נפשית אולם בכיוון ההפוך מגיע הסוג השלישי, נקרא לו "הכבשה השחורה", או באופן יותר חינוכי 'הילד המחציף' (ולא החוצפן. אנחנו לא מגדירים לילד את מהותו אלא מתארים את פעולתיו, להורות שאין זה בעצמותו אלא חיצוני לו. זה חשוב לעניין איך שהוא יתפוס את עצמנו וגם לאיך שאנחנו נתייחס אליו בהמשך). כדי לחסוך בפירוט, הסברים ודוגמאות נגיד בפשטות שהוא לא משתתף בחובות (וכנראה שגם לא בזכויות, אם מתוך רצון עצמי ואם מתוך שהמערכת המשפחתית לא מוכנה להעניק לו אותן) ובמצבים רבים מגיע עד כדי חוצפה לבוגרים והגדולים ממנו במערכת המשפחתית ולפעמים לניתוק (חוסר רצון מאסיבית לקשר שמתבטא במעשים) ממנה.
למה ואיך זה קורה? על אף שזו שאלה שיש להאריך בה נאמר בקצרה כך: בכל אדם נטוע הרצון הטבעי להוכיר תודה, זהו יסוד גדול באמונתנו. לפעמים הרצון הזה מכוסה במסכים רבים עד כדי כך שהתכונה הזו כמו נעלמת. המסכים יכולים להיות צרות ולחצים "של החיים", מידות רעות (שגם הן נטועות בנו מצד החומר שבנו ועלינו להלחם עימהן ולסלקן), בעיות פנים-משפחתיות כמו הררכיה מעוותת במערכת המשפחתית ועוד. בהסרת המסכים "ישוב הסדר אל כנו".
ניתן אולי לומר שבאמת אין כאן שני סוגים אלא שאלו רק שלבים בהתפתחות הנפש של הילד.
היכן אתם מזהים את עצמכם?
