יָשַׁבְתִּי אֶתְמוֹל
וְסִדַּרְתִּי
אֶת כָּל הַתְּבוּסוֹת
הַקְּטַנּוֹת שֶׁאָסַפְתִּי
בְּחַיַּי.
כְּשֶׁעָמְדוּ מְסֻדָּרוֹת
נִגְלָה לִי
נִצָּחוֹן גָּדוֹל.

(שמואל כהן)

[אפשר גם להצליח לעשות את זה?
בפועל אני עסוקה בלסדר יפה יפה את התבוסות ולהמשיך לנבור בהן ולהעמיק אותן בתוכי עד אינסוף.
אני תוהה לעצמי איך היות הזה ייגמר,
ומה הוא יגיד,
ומתי ואם בכלל זה ייגמר באשפוז.
לא באלי. אבל אולי זה מה שצריך. כי אני כבר משתגעת ואני חסרת אונים מול המחלה.
שונאת.]

אני יושבת עם בר על הדשא באמצע פארק בשומקום. הלילה עוטף אותנו ואנחנו שואפות סיגריה ומחייכות. אנחנו נזכרות ביחד מאיפה באנו. ולאן אנחנו הולכות. או משהו כזה. ומאיפה שבאנו הכל צריך להיות בסדר, חייבים להתנהג לפי הספר. להיות ילדה טובה. "אבל למה בעצם צריך להיות ילדה טובה?", אני אומרת לבר. "אפשר להיות ילדה רעה, לפחות כמו שהעולם תופס, ובעצם להיות את." בר מחייכת אליי. שתינו יודעות כמה אנחנו ילדות רעות. מבחינתם לפחות. "אבל זה שאנשים חושבים שאת ילדה רעה" בר עונה לי, "זה לא משנה את זה שאת, פשוט את. ורק את יודעת כמה זה לא פשוט." וזה נכון. אני שוקעת לתוך עצמי וחושבת. עליי. על העולם. העולם שממנו באתי והעולם שאני נמצאת בו עכשיו. אז נכון. יש לי קעקועים ומיליון עגילים ואני מתלבשת חשוף. אז מה. אני עושה דברים בדרך שלי, ולא איך שהאנשים בחוץ מצפים. אז מה. אני בורחת מהכל ואז חוזרת חזקה יותר. אני משתגעת עם עצמי לבד. ולפעמים גם עם אחרים. ולפעמים אני רוצה למות. כי אני ילדה רעה. ואף פעם לא הצלחתי להרגיש ילדה טובה. ואני מסתכלת במראה ורואה ילדה. אבל היא לא רעה. היא אף פעם לא רעה. הילדה הזו, היא אני. ואני עולם שלם, שיש בו טוב ורע מעורבבים, אבל תמיד תמיד הטוב גובר על הרע.
בר מסתכלת עליי בחיוך קטן ומוציאה אותי מהניתוק שלי. היא ממשיכה, "ברגע שתרפי מלנסות לרצות את כולם, ותלכי עם הלב שלך, לאן שאת חולמת לעוף, את תצליחי לפרוח. ואת תגדלי להיות אישה שהיא את. ולא אף אחת אחרת. את לא צריכה לחיות בשביל אף אחד, את צריכה לחיות בשביל עצמך. וברגע שתביני את זה, את תרצי לחיות. את תרצי לעוף, ולגדול, ולהצליח להכיר אותך כמו שאת. כי בדיוק כמו שאת, ככה זה טוב."
שתינו מחייכות ואני מחפשת את השיר הזה בפלאפון ומדליקה אותו. הוא מתחיל לנגן. מתי בכלל קיבלתי את עצמי. באמת מתי, אני חושבת. תכלס, כשיצאתי בשאלה. זו אולי הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל על עצמי, ולהתחיל לקבל אותי. כמו שאני. וזו הייתה רק ההתחלה, ויש לי עוד דרך ארוכה לעבור. אבל כשעשיתי את השינוי הגדול הזה, הכל כך משמעותי הזה, התחלתי את המסע הזה. המסע אל עצמי. אני מגחכת. אילו מילים גדולות אני ממציאה לעצמי. בר מסתכלת עליי, ושואלת, "מה..?" "כלום", אני עונה. "המחשבות שלי מדי גבוהות לי עכשיו. אני מבולבלת". "מותר לך להיות מבולבלת", היא עונה לי. "את יודעת הכי טוב כמה הדרך שלך מבלבלת". וזה נכון, אני חושבת לעצמי. "אבל איך גורמים להם להבין, שמותר לי להיות ילדה רעה, העיקר שאני אני?" אני שואלת אותה. בר מסתכלת עליי וחושבת רגע. "שתינו יודעות טוב מאוד שכל כך קשה לגרום להם להבין משהו", היא מתחילה. נכון. זה כל כך קשה. "אבל אני חושבת שברגע שנתחיל לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל הפאקים והדפקות, עם ההרגלים הישנים והשינויים החדשים, אולי הם יראו מתישהו שככה אנחנו. ואולי אז הם ירצו להכיר אותנו, עכשיו. לא כמו פעם. ואולי הם יבינו, קצת". אולי. אני חושבת על המשפחה שלי. על החברות הישנות מהסמינר. כמה קשה להם לפתוח את הראש. טיפה, קצת לצאת מהריבוע הקטן שהם תקועים בו. זה אולי הדבר שהיה לי הכי קשה שם. שכולם צריכים להתאים לריבוע הקטן הזה. ואם את לא מתאימה, ישר מסמנים אותך. "מתי הם יבינו שאני לא עוף מוזר?" אני שואלת את בר. "מתי הם יבינו שאני בנאדם?" "אני לא יודעת", היא עונה. "אני באמת לא יודעת. אבל את יודעת, אני חושבת, שהעיקר- זה שאת תביני את זה בעצמך". יש בזה משהו. כל החיים גרמו לי לחשוב שאני עוף מוזר. הכבשה השחורה, הכתם על הבגד הלבן, ילדת רחוב. ילדה רעה. כל מיני דימויים הם הצמידו לי. וכל כך התרגלתי לחשוב ככה על עצמי. ואני צריכה לשנות את החשיבה הזו על עצמי. אבל איך עושים את זה. "איך עושים את זה?" אני שואלת את בר. "בשביל זה אני פה," היא מחייכת. "להזכיר לך שאת בנאדם. ולא סתם בנאדם, את בנאדם חזק שעבר הרבה מאוד בחייו הקצרים. את בנאדם טוב ומדהים. ואת אלופה, את אלופת העולם". אני מחייכת חיוך קטן וצולע. הלוואי שאצליח להאמין בזה בעצמי. למה כל כך קשה לי לקבל את זה. שאני אלופת העולם. שאני חזקה, ואני מדהימה.
בר מחבקת אותי מהצד ולוחשת, "את ילדה טובה". אני לוחשת לה, "תודה חיים שלי. גם את". ושתינו מחייכות חיוך ענק מפגר ומסתכלות לשמים הכחולים של הלילה. הכוכבים מנצנצים והירח מסתכל עלינו מלמעלה. כאילו לוחש גם הוא, את טובה. הכי טובה.

(אור)

ברור שהכל מתקלקל לך, מה חשבת
את מנסה לפתור והכל רק מסתבך יותר
את נאבקת ואז נשברת וזועקת לעזרה
אבל אין מי שישמע ויציל אותך
חסרת אונים מול מציאות אכזרית
מנסה לשרוד עוד דקה ועוד יום
אבל כמה עוד

באלי להתנתק
לישון עד אינסוף ולהתעורר בעולם אחר

איך היא אמרה, נראה איך יעבור הסופש הזה
נראה. אבל.
מפחדת מדי
צריכה לדבר את עצמי ולא יודעת איך
ולמה בכלל
כלומר, יודעת למה
אבל
אבל.
חוזרת למקומות אפלים שעברו מזמן
מה פתאום אני מגיעה לדיווחים והשגחות וכמעט מיון ואיפ אני
(זה תלוי בי
רק בי
אבל אני לא מסוגלת)
אני רוצה לבכות עד הסוף
להסכים לחיבוק ולהתמסר אליו
ולהישאר בתוכו לנצח
ולהשתיק את הכאב הזה
ולעצור את הדם הזה הרותח שלא מפסיק להישפך
להעיף מהראש שלי את האנשים האלו ואת מה שהם עשו לי
להוציא מתוכי את הרוע והחרא שהם השאירו בי
לכסות את הצלקות של החתכים שהם חתכו על הגוף שלי

בעיקר פשוט לאפשר לי לקבל עזרה
וכמה שזה קשה לי
ועד שאני מאפשרת לעצמי
הכל מתקלקל לי
והבלגן רק ממשיך
ואני, אני שונאת בלגן
אני רק רוצה שקט

ש
ק
ט
.

עד העצם אה
מקנאה. דפוקה.

היא אמרה לי לישון מוקדם ואולי זה יעזור אבל בטוח אני אתעורר בגלל זה הרבה יותר מוקדם ועשרים אלף פעם באמצע הלילה אז מה עשינו בזה

אני דפוקה מדי.

כאילו מה.
אני אמורה לשרוד את זה?
כי אני לא
והכל איכ לי בפנים ובחוץ
בגדול הכל גדול עליי
ואני קורסת
מפחדת פחד מוות מלהמשיך להיות
חופרת את הבור שאני נמצאת בו עוד יותר עמוק ועוד יותר עמוק
ועד מתי וכמה עוד

וזהו

עליות וירידות.

אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…

אתה עדיין סמוראי. 

(כתבתי לך בפרטי)