מדחיקה את הכאב העצום,את החור שנפער בתוך הלב.
הוא לא בבית כנסת.
הוא בקבר.פף ק ב ר .
אני מדחיקה,בורחת,אוהו בורחת...
בבית כנסת,למה לעזאזל יושבים לו במקום
לא מבינה את זה
לא מבינה.
אני צריכה לקום חזרה
להיכנס שוב למסלול...
יש מבחנים,ברוך השם זה הרבה פחות מפחיד אותי מפעם.
וצריך לחזור לנהיגה
אני ככ שונאת את זה גאד
זה מכניס אותי לחרדות
באלי פשוט המ,לצרוח קצת
לא יודעת.
אין.לי.כוח.פתאום.
ולתאם עם הפסיכולוגית
אין לי כוח לחזור למסלול חיים רגיל,קשה לי מידי
ואין לי כוח לחברות(אעלק חברות) ולאנשים בכללי.איכ.