עבר עריכה על ידי נעה ונדה בתאריך ג' באייר תשפ"ב 18:24
מכירה את התחושה המבלבלת הזאת, אי אפשר לברוח ממנה.. אבל דווקא היא, ורק היא, יכולה לבנות ולבגר אותנו הכי טוב שאפשר. תמיד קורים דברים קשים, אין שום דבר מיוחד בתקופה הזאת ספציפית, אבל רק עכשיו בגיל ההתבגרות אנחנו לומדים להיחשף אליהם יותר, להפנים יותר, לתהות יותר על מה נכון ומה לא, מה עדיף ומה פחות, מה טוב ומה לא, ואיך מתמודדים עם כל זה..
שאלות כמו: מי אני? מה הדעות שלי? מה השאיפות שלי? הן שאלות שדורשות בירור מעמיק, יסודי ומקיף, שרק את בדרכך שלך יכולה לענות עליהן. תמיד אפשר, וגם מומלץ, לשאול אחרים לדעתם כדי לעזור בבניית תפיסת העולם האישית.
לכן אני אשמח להתייחס לנושאים שהעלית:
פטירת הרב קיינבסקי: עצוב. כואב. מבלבל. מכניס לפרופורציות ולמחשבה מחודשת על החיים ועל האמונות שלי (לגבי היחס לתלמידי חכמים והיחס הבין-מגזרי). היה כאן דיון מעניין לגבי זה לא מזמן.
פיגועים: מפחיד. פשוט מפחיד. במיוחד עכשיו, עם כל הפיגועים הנוראיים עם נשק חם בערים מרכזיות וההצפה המחודשת של הפיגועים הקודמים ביום הזיכרון. אני חושבת שמי שהצמיד בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא פשוט גאון. זאת ההסתכלות הנכונה לדעתי על המציאות הזאת: לכאוב על הנופלים, לא להתעלם מהקשיים (מדהים אותי כל פעם מחדש לשמוע על מיזמים מדהימים חדשים שמוקמים בעקבות פיגועים, וגם כאלה שלא בעקבות פיגועים), אבל לשים הכל בפרופורציות! אנחנו במרחק שנות אור מאיפה שהיינו לפני 80 שנה בזמן השואה, מעם של מוזלמנים ותתי-אדם הפכנו בחסדי השם לעם חזק בארצו שמפיץ את מלכות ה' בעולם. יש עוד מלא מה לתקן, אבל קודם כל - פרופורציות.
