פתאום אני לא מרגישה כלום
פורום אנשים רגישים מאוד
מכתב פתיחה
דיסטורשן. הצפהמשהאחרונה
אם הייתם יכוליםציפורמדבר
להעלים את הרגישות הגבוהה שלכם, הייתם עושים את זה?
היום לאמשה
לפני 10 שנים, ברור שכן
השאלה היא איך מגדירים את הרגישות הזואנונימי (2)
בגלל שנראה שמדובר בעיקר בהצפה, קרי קושי בוויסות רגשי, כלומר יכולת נמוכה להתמודד בזמן אמת עם מצוקות שונות (ולחילופין או במקביל, נשיאת משא האירוע גם אחרי שהוא כבר נגמר) אז התשובה היא כן.
ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.
ההסבר פה פתאום האיר לי אור חדשמשהאחרונה
בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.
דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.
אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד ארוע שכבר נגמר.
רגישים שהתמודדו עם אובדן של אדם קרוברוכב שמים
איך הרגישות באה לידי ביטוי?
בעיניכם ההתמודדות הייתה קשה יותר מאשר לאחרים או שהיו יותר יתרונות לרגישות?
אני אחרי תהליך כזה, כבר לא כל כך טרירוכב שמים
אני רוצה לנתח לאחור את מה שחוויתי
קודם כל,אנונימי (2)אחרונה
מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.
אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות. התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.
כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,
לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.
לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.
אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.
ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.
מה נחשב לקושי ומה ליתרון?
זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.
יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.
זה בינתיים.
מוצפותמשה
תלוי אם הרגישות מנהלת אותך או אתה אותההמקורית
טוב שדאגת לעצמךרק כיף
קודם כל
אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר
בדיוקזיויק
להיות כל הזמן בוגרתציפורמדבר
זה די מעייף
מה הכוונה?זיויק
את לא שואפת להיות בוגרת?
אני בוגרת, לא בגלל שאני שואפתציפורמדבר
אלא בגלל שאני כזאת, הגעתי לזה בלי ממש לתכנן. אבל החיים הבוגרים מלאים באחריות ולפעמים יש צורך ורצון לשחרר קצת.
יפהזיויק
ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?
לא לדכא את הילדה שבך?
אין בעיהציפורמדבר
הפוך, אני חושבת ששה אפילו חיובי כשמתאפשר
פתחתי שרשור בנושאזיויק
לגמרי ככהנהג ותיק
אפשר עם הבעל
בטח אפשר עם הילדים
כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה
מסכימהרק כיף
אין בזה בחירה אנחנו פשוט מתבגרים ויש צורך לשחרר מדי פעם כמה שאפשר אחרת זה מתיש
זה נכון אבל מותר לאזןזיויק
להיות קשובה לילדה שבך
חובה להיות קשובהרק כיף
ממשזיויק
השיפוטיות שלך כלפי עצמךהמקורית
מזינה את החוויה
בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?
קודם כל תעשי לך טוב
מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי
אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.
יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.
משהאחרונה
התשובה בעיניי זה יותר קשב לעצמך פנימהמשה
מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?
זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.
הגוף שלך מספר לך משהומשה
אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.
בטחאריק מהדרום
זה קורה המון.
מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.
מה שעזר לי עם זהציפורמדבר
זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.
הרגשתי מוזר, או משועממת או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.
כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.
אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.
(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)
אולי עוזר לחשוב שכל אחדנחלת
מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).
מבין אותך מאודרוכב שמיםאחרונה
זה משהו ששווה לעבוד עליו.
לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.
לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.
להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.
לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.
וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים...
באותו הקשר של מעבר בין עבודות: מעברים באופן כללימשה
מה עושים לכם מעברים באופן כללי?
עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.
זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.
ספר שנקרא "מעברים". (לא משלנו). גיל שיהי.נחלת
נכון. קושי לעשות לפעמים דברים שטובים לנו. מוזר.נחלתאחרונה
מקשים עליי בעיקרוןהמקורית
תלוי ממה למהoo
לקום מהספה זה קשוח
לעזוב את הגלילה בטלפון
לקום מהמיטה
אבל לצאת מהעבודה קלל
לחזור לגלול אחרי משימה
אפילו לצאת להליכה קל ופשוט
לצאת מהעבודה, לי, זה לא קלמשה
טוב, תלוי מה בעבודה.
בואו נדבר על מעבר בין עבודותהמקורית
למה זה כזה כבד??
עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי. אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה
כתבו לי קצת
נכון ! 
משה
אבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.