יש מאמר בזוהר לגבי זה שיש חסידים וצדיקים ומארי תורה, לכל אדם יש נטייה אישית להתחבר לחלק שלו בתורה ואכן על־מנת שהעולם יתקיים צריך גם אנשים שיתעסקו בענייני כלל וגם תלמידי חכמים שיהיו עמוק באהלה של תורה. לא למדתי מספיק כדי לומר שיש עדיפות לאחד על פני השני אבל לוּ הייתה מדוע לא היינו נבראים בדיוק אותו דבר?

יש הרבה דברים בענייני כלל ישראל, שלכאורה לא נראים ממש כמו עבודת ה'. מילא, יישוב הארץ, לא נשמע כזה בעייתי (עד שמגיעים לקו הירוק אני מניח). אבל דברים כמו צבא, שהמהות שלו היא נשק ואלימות? איך עובדים את ה' בפוליטיקה הגרועה שלנו? איך אמורים לשמוח ביום העצמאות אם עבור חצי מהתושבים כאן זה יום שמסמל גירוש ורצח?

זאת במיוחד כשהציונות הדתית אוהבת לשים דגש על נושאים די שנויים במחלוקת או שטמונות בהם בעיות מוסריות (והלכתיות) לא פשוטות.

מה לעשות - זה מרתיע. ומצד אחד, זה טוב שזה מרתיע, זה טוב להתייחס לנושאים האלה בכובד ראש, עבודת ה' בגשמיות דורשת פי אלף יותר זהירות מאשר ברוחניות, זה לא רק סיסמאות של "לקדש את החומר", ומצד שני, צריך לדעת גם להתגבר על הרתיעה הזאת.

לי אישית העניין הלאומי פחות מרכזי בעבודת השם כי אני לא ממש יודע מה לעשות בו מלבד זה שאני עובד ומשלם מיסים, מה בדיוק אמורים לעשות? לשרת בצבא? לצאת להפגנות? להשתתף בפוליטיקה? לעשות על האש ביום העצמאות? אני פשוט לא רואה את עצמי מתעסק בסוגיות האלה.

עצם קיומה של מדינת ישראל היא דבר שהוא חשוב דתית, לא?

ההודאה על כך היא לא דבר שמתבקש?

אני לא חושב שיום ההעצמאות מסמל את כל מעשי המדינה מראשית שנותיה עד ימינו. יום העצמאות מסמל את כך שהקב"ה עשה ניסים אדירים במלחמת העצמאות ונהיינו ריבון בעצמנו. זה שאנחנו (עמ"י) לוקחים את הכוח שנתן לנו הקב"ה ומשתמשים גם בצורה לא טובה ושלא תעשה לו נחת רוח, זה אומר שאנחנו אמורים להוסיף חטא על פשע ולא להודות לו על הבטחון שהוא נתן לנו?

ברובד הכי בסיסי של "בית לאומי בא"י", גם אם זאת לא גאולה - פשוט שראוי להודות על על כך, לא?

העניין הלאומי בעבודת ה' זה לא קשור בהכרח למדינה אלא יותר לעמ"י. המדינה היא כלי שברשות ידיו של עמ"י. לעשות מצוות ומעשים טובים וללמוד תורה לטובת עמ"י בכללותו היא נראה לי העיקר בעניין הזה. עבודת ה' שעסוקה רק בקשר האישי עם הקב"ה היא חסרה את הדאגה לכלל ישראל שזהו רצונו העיקרי של הקב"ה כפי שמופיע באופן פשוט בתנ"ך.

זה שמדינה ריבונית ויישוב הארץ וחידוש המצוות התלויות בארץ וחידוש מלכות ישראל (על כל כברת הדרך שהיא צריכה עוד לעבור) זה עניין חיובי וגדול, זה פשיטא, מלבד כמה פלגים חרדיים אני לא חושב שיש מישהו שחולק על זה. אז בוודאי אנחנו אסירי תודה שאנחנו כאן.

כיוון שהזכרת את המדינה התמקדתי דווקא במדינה, אבל אם אנחנו מדברים על "עבודת ה' של כלל ישראל", זה מושג קצת מעורפל לטעמי, מה בדיוק הכוונה? אתה יכול לתת דוגמאות ספציפיות?

אם הכוונה לענייני מדינה ופוליטיקה וכיו"ב, כמו שנראה שהציונות הדתית מדגישה, שוב, אין עניין שכל העולם כולו יתעסק בזה, כשם שיש מארי תורה ופוסקי הלכה יש אנשים שכל היום בגמ"חים ואי־אפשר לומר שהאחד רצוי והשני לא.

אם הכוונה להרגיש חלק מעם ישראל ולכלול את התפילות ואת לימוד התורה ואת קיום המצוות עם כלל ישראל, ובכן, לא צריך ללכת רחוק מדי בשביל זה, איך כתוב בשער הכוונות?

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך" ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי. ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו. [...] ואם יש איזה חבר מהם בצרה -- צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו. ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו."

אז בין אם רוצים ובין אם לא, זה עניין חשוב בעבודת השם.

לדעתי כאן המקום להפנות לתניא אגרת הקדש יג,

"הנה בכלל עובדי ה' יש ב' בחינות ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחינת ימין ושמאל דהיינו שבחינת שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה' כמו שכתוב והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'. [...] והנה כל איש ישראל צריך להיות כלול מב' בחינות אלו ואין לך דבר שאין לו מקום ולכן מצינו כמה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ללמדנו שאף בית שמאי ששרש נשמתם מבחינת שמאל העליון ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה ובית הלל שהיו מבחינת ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר [...] אף על פי כן בכמה דברים היו בית שמאי מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין וכן שורש נשמת בית הלל כלול גם משמאל."

אני לא יודע כמה אפשר לצפות מכולם להרגיש חיבור עצום ונפלא לעם ישראל כמו שאני לא יודע כמה אפשר לצפות מכולם להרגיש חיבור עצום ונפלא לשבת, ללימוד תורה, לארץ ישראל, לכל אדם יש נקודות חזקות יותר וחלשות יותר, כמובן "מזה ומזה אל תנח ידך" אבל זה לא פסול אם מישהו מחליט להתמקד בבחינה אחרת בעבודת ה'.

ולכן נראה לי שההסתכלות על המדינה ומוסדותיה צריך לבוא מתוך ערך אהבת עמ"י והבנת ייעודו. 

בהודעה לפני כתבת "איך אפשר לעבוד את ה' בצבא ובפוליטיקה וכו'?" - אז התשובה נראת לי פשוטה - הצבא שומר על עמ"י ותושבי הארץ והפוליטיקה מקדמת את עם ישראל ותושבי הארץ - מה יותר אהבת ישראל מזה? לכוון כוונות בתלמוד תורה ותפילה זה מדהים, אך ללא העזרה הפיזית הכל כך חשובה נראה לי שזה חסר. אהבת עמ"י מתממשת דרך המדינה הממשלה וכולי, אחרת מה הביטוי של האהבה הזאת? איזה ביטוי יות חזק מהגנה בגוף ובנפש על עמ"י? אם יהיה משהו שאנחנו אוהבים ודואגים לשלומו אנחנו לא רק נתפלל או נלמד להצלחתו אלא נעזור בצורה הכי טכנית שיש.. פשוט שעזרת ישראל מיד צר (ובכלל) זאת עבודת ה'.. פספסתי משהו?

אין לי ציפייה ברמה הריגשית או המעשית, הדיון מבחינתי הוא על הרמה התודעתית. למה גמ"ח ולימוד תורה יחשב עבודת ה' אבל השתתפות בהגנה על עמ"י בכללותו לא יחשב? או יחשב פחות?

קשה לי עם עצם המחשבה שתחומים חשובים שמשפיעים על עמ"י דרך המדינה נחשבים 'פחות דתיים' אם בכלל. סדר עדיפיות תקין זה עניין שכדאי שיהיה לכל אדם באשר הוא. נטיית נפש במה לעסוק ובמה לא - זה טבעי והגיוני שיהיה שונה מאדם לאדם

לא אמרתי ששירות בצבא / עניינים מעשיים שנוגעים למדינה אינם עבודת ה', אבל אפשר להבין איך אנשים לא רואים בהם עבודת ה' מעליא או גם אם כן מבינים בשכל לא מרגישים את זה.

אם אתה שואל אותי היכן אני מרגיש חיבור אמיתי לעם ישראל, אני אגיד לך שבלימוד תורה, והאמת, יש לי כמה חברים שהם הרבה יותר "לאומיים" ממני מה שנקרא, והתגייסו עם המון מוטיבציה, עכשיו אחרי שנתיים של שירות אם אשאל אותם אם הם מרגישים מחוברים לעם ישראל יותר כשהם נשארים שעות ביציאה או כשהם לומדים תורה, בבסיס או בבית הכנסת, אני יודע גם מה תהיה התשובה.

עזרה פיזית זה כמובן חשוב ובסופו־של־דבר גם אלה שלא עוסקים בענייני ציבור כן משלמים מסים ותורמים חלקם בדרך כזאת או אחרת, אני לא חושב שלבבא סאלי זצ"ל "חסר משהו", אמנם בבחינה הלאומית יש צורך בכל גווני הקשת אבל בפן האינדיבידואלי כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.

כוונתי היא, ביחס לשאלה המקורית, שאנשים שמתרכזים בעבודת ה' פרטית מה שנקרא, זה לאו דווקא חיסרון. עבודת ה' כללית זה גם לשרת בצבא אבל זה גם לקרוא תיקון חצות ולהתאבל על החורבן, או ללמוד תורה לזכות עם ישראל, וזה לא רק "מדהים" אלא מהותי ביותר.

וההוכחה שאנשים שאינם מאמינים בה' בכלל יכולים לציין את שני הימים האלה, והם בעצם עומדים מאחורי יסודם של שני הימים האלה.

אפשר כמובן לעבוד את ה' בכל הקשר

גם אם יש אנשים אתאיסטים שחוגגים את היום הזה מסיבות כאלה ואחרות, השאלה עלינו בתור אנשים מאמינים ביחס ליום הזה או ביחס למדינת ישראל היא השאלה שהעלתי.

בתור ראייה אמונית לא נראה לי שזה מנותק מעבודת ה' אלא היסוד שלה.

היסוד של אהבת עמ"י וייעודו הוא בסיס לעבודת ה', לא? 

אחרת, נראה לי שעבודת ה' הופכת לעבודת ה'אני הרוחני' ח"ו.

אני לאנראה לי מזדהה כי הגיוני שיש מישהו שמתחבר לכמה דברים...

וחד משמעית יש קשר בין מדינת ישראל לעבודת ה'.

אברהם אבינו יצחק אבינו יעקב אבינו משה...

כל הזמן מזכירים את ארץ ישראל בתורה

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:"

(ויש עוד מלאהה...)

יש גם את בית המקדש...

כל הדברים האלה הם מדברים על ארץ ישראל=מדינת ישראל...

אבל זה לא פוטר אותנו ממחויבות... הרגש לבדו הוא המון, אבל הוא לא מספיק. וכנ"ל גם השכל. קצת קשה לי עם זה שהרבה מוותרים לעצמם כי "אני מאוד אוהב את השם, אבל קשה לי עם כל ההלכות ועדיף שאני אעשה חלק מאשר כלום". ברור שעדיף, אבל למה זה פוטר אתכם?? לכולנו קשה, למי יותר ולמי פחות, אבל באנו כדי לעבוד. אני לא מבקרת אדם ספציפי, שח"ו אף אחד לא יפגע מהדברים, קשה לי רק עם עצם הרעיון בכללותו.

לדעתי יש המון קשר בין ההזדהות עם המדינה לבין עבודת ה', הרב קוק מסביר מדהים את העניין.

לכל אדם יש זיקה לתחום מסוים בתורה

העניין הלאומי זה גם חלק מהתורה, פשוט שזה נשכח מהלבבות בגלל הגלות, וגם כאמור בגלל שזה נדמה כמשהו חומרי אז אנשים נוטים להקל בזה ראש.

אבל מעצם העובדה שהמון כן מייחסים לזה משמעות ונמשכים לפן הלאומי, אז זה מוכיח שזה סוג של עבודת השם.

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.