הייתי אצל הפסיכו ודיברתי איתה על המחשבות שלי לגבי חברות,על זה שאני לא בהכרח מאמינה בחברו•ת,או יותר נכון,מנסה להוכיח לעצמי תמיד שזה לא טוב ואין אמון.
ובלי קשר,דיברתי קצת על אבא
ואז היא עשתה לי חיבור כזה שאותו דפוס חוזר אצלי עוד מאז שאני קטנה...
תמיד אבא הוא משהו ככ לא יציב אצלי,והשוותי את זה ככה:
אמא היא קרש יציב,חזק,ארוך,אפשר להישען,לעמוד,לקפוץ בלי מחשבה שהוא גם יכול ליפול כי זה הכי לא הגיוני שיש.
ואת אבא השוותי לקרש שנראה יציב אבל באמת,הוא ככ רעוע שכל דריכה יכולה להיות נפילה חזקה.ולכן תמיד,איתו,הולכים על "זכוכיות",הכל שביר,לא יציב..מפחדים ליפול אז מעדיפים להישאר לבד,ביציבות שלנו וכו...
ובגלל שזה נשרש אצלי ככ חזק,שמתי לב היום לקשרים שהיו לי עם חברות פעם,אני כל הזמן הייתי שואלת למה אתן חברות שלי?או ש,אנחנו לא באמת חברות,ואם כן,תוכיחי לי את זה.תמיד הייתי במקום מאוד סקפטי לגבי זה ובכלל לא בטוח ולא יציב.וכל דבר שחברה הייתה עושה או לא עושה,זה היה עוזר לי להוכיח לעצמי שבסופו של דבר,לא צריך חברות,אי אפשר באמת לדעת אם הן יציבות,אם הן רוצות להיות חברות שלך או שזה רק מרחמים וכו...
ולכן כשהן הציעו לי לבוא לירושלים אתמול,זה ישר הכניס אותי לפינה הזאת של,לא,לא צריך את זה,הן סתם מנסות להראות שהן חברות,אני לא צריכה חברות,עדיף לבד,ואין סוף של מחשבות...
אני פשוט חושבת שאני צריכה לעבוד על זה,לתת אמון,לסמוך,להאמין למילים שאומרים לי.זה ככ מושרש אצלי,ה,לא להאמין,לא שווה חברות,תמיד עדיף לבד...ברמה של אפילו כשאומרים לי בואי,רוצים לחגוג לך יומולדת,זה מכניס אותי ללחץ ואני מנסה להגיד לעצמי שאני לא צריכה שום אדם בחיים שלי ואני מסתדרת לבד מצויין (🫠)
מחשבות.
וחושבת שחלק מהעבודה על זה,זה לשתף אותן בזה ולא להשאיר את זה לעצמי וללבד ופשוט להזכיר לעצמי כמה אני באמת אוהבת אותן וכמה הן אותי ושום דבר לא נעלם,הכל יציב,חזק ובסדר.
(והיום
שאלתי אותה באמת ובתמים מה גורם לאדם לתת אמון בבן הזוג שלו.
היא אמרה שהשורש לכל הפתרונות,זה הדיבור.השיח.
לדבר את מה שאני מרגישה
להסביר מה עושה לי טוב
מה לא עושה לי טוב.
ואז חשבתי על זה כמה עבודה אני עושה על עצמי בלשתוק.
אוף זה פשוט לא.לא נכון ככה.
צריכים לדבר
להסכים להיפתח
ביני בשיר שלו,
וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו.
אז שכל אחד יקום ויהיה מושיע.
הלוואי שניגאל עצמנו מידינו.
והציפור שיצאה משיביה
ממאנת לפרוש כנפיה
הלוואי ולא תפחדי,אחות
💓
ובלי קשר,דיברתי קצת על אבא
ואז היא עשתה לי חיבור כזה שאותו דפוס חוזר אצלי עוד מאז שאני קטנה...
תמיד אבא הוא משהו ככ לא יציב אצלי,והשוותי את זה ככה:
אמא היא קרש יציב,חזק,ארוך,אפשר להישען,לעמוד,לקפוץ בלי מחשבה שהוא גם יכול ליפול כי זה הכי לא הגיוני שיש.
ואת אבא השוותי לקרש שנראה יציב אבל באמת,הוא ככ רעוע שכל דריכה יכולה להיות נפילה חזקה.ולכן תמיד,איתו,הולכים על "זכוכיות",הכל שביר,לא יציב..מפחדים ליפול אז מעדיפים להישאר לבד,ביציבות שלנו וכו...
ובגלל שזה נשרש אצלי ככ חזק,שמתי לב היום לקשרים שהיו לי עם חברות פעם,אני כל הזמן הייתי שואלת למה אתן חברות שלי?או ש,אנחנו לא באמת חברות,ואם כן,תוכיחי לי את זה.תמיד הייתי במקום מאוד סקפטי לגבי זה ובכלל לא בטוח ולא יציב.וכל דבר שחברה הייתה עושה או לא עושה,זה היה עוזר לי להוכיח לעצמי שבסופו של דבר,לא צריך חברות,אי אפשר באמת לדעת אם הן יציבות,אם הן רוצות להיות חברות שלך או שזה רק מרחמים וכו...
ולכן כשהן הציעו לי לבוא לירושלים אתמול,זה ישר הכניס אותי לפינה הזאת של,לא,לא צריך את זה,הן סתם מנסות להראות שהן חברות,אני לא צריכה חברות,עדיף לבד,ואין סוף של מחשבות...
אני פשוט חושבת שאני צריכה לעבוד על זה,לתת אמון,לסמוך,להאמין למילים שאומרים לי.זה ככ מושרש אצלי,ה,לא להאמין,לא שווה חברות,תמיד עדיף לבד...ברמה של אפילו כשאומרים לי בואי,רוצים לחגוג לך יומולדת,זה מכניס אותי ללחץ ואני מנסה להגיד לעצמי שאני לא צריכה שום אדם בחיים שלי ואני מסתדרת לבד מצויין (🫠)
מחשבות.
וחושבת שחלק מהעבודה על זה,זה לשתף אותן בזה ולא להשאיר את זה לעצמי וללבד ופשוט להזכיר לעצמי כמה אני באמת אוהבת אותן וכמה הן אותי ושום דבר לא נעלם,הכל יציב,חזק ובסדר.
(והיום
שאלתי אותה באמת ובתמים מה גורם לאדם לתת אמון בבן הזוג שלו.
היא אמרה שהשורש לכל הפתרונות,זה הדיבור.השיח.
לדבר את מה שאני מרגישה
להסביר מה עושה לי טוב
מה לא עושה לי טוב.
ואז חשבתי על זה כמה עבודה אני עושה על עצמי בלשתוק.
אוף זה פשוט לא.לא נכון ככה.
צריכים לדבר
להסכים להיפתח
ביני בשיר שלו,
וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו.
אז שכל אחד יקום ויהיה מושיע.
הלוואי שניגאל עצמנו מידינו.
והציפור שיצאה משיביה
ממאנת לפרוש כנפיה
הלוואי ולא תפחדי,אחות
💓