איך לעשות שהשם יהיה יותר נוכח בחיי?
איך מגיעים ליראת השם ואהבת השם?
מה גורם לשאוף להיות עובדת השם כל שניה?
החלק הרגשי של עבודת השם הוא לא מה שנקרא "מדע מדויק", אין תשובה אחת שמתיישבת על הלב עבור כולם. קצת כמו במתמטיקה, יכולים להיות מספר פתרונות שונים לאותה משווה וכולם מביאים לאותו מקום בסוף.
יש שיגידו באופן מפורש שהסיבה היא "למען ייטב לך" - הרמב"ם יגיד שזאת לא המדרגה הכי גבוהה, אלא שצריך להתבונן ולהגיע לאהבת ה', חב"ד יגידו שאנחנו אמורים להרגיש תחושה של שליחות בעולם הזה, יש שיגידו שמתוך חיבור לעם ישראל מגיעים לחיבור לתורה ולמצוות ולשאר העניינים.
אני אישית - בצעירותי, פחות הייתי חשוף לגישות השונות לשאלה ובאמת הטריד אותי, איך ייתכן שלפי הרמח"ל, לכאורה, כל המטרה של קיום המצוות זה בסך־הכל למלא רצון אגואיסטי (שוב לכאורה) של שכר בעוה"ב, זה הטריד אותי ברמה שמאוד היה קשה לי להרגיש מחובר לעבודת ה' מעבר לעשיית הדברים הטכניים, אבל נראה שהבעיה היא לא במסילת ישרים ח"ו - וגם לא בי - אלא בחוסר ההתאמה, כמו שכתוב בהקדמה לתניא:
"הנה מודעת זאת כי [...] אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש ובר מן דין הנה ספרי היראה הבנויים ע"פ שכל אנושי בוודאי אינן שוין לכל נפש כי אין כל השכלים והדעות שוות ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חבירו."
כלומר יכולה להיות בעיה א' של בלבול או חוסר הבנה ויכולה להיות בעיה ב' של חוסר התאמה, בהמשך הוא מפרט כיצד מצד מבנה הנשמות יש נשמות שהן נמשכות יותר לעבודת ה' כזאת או אחרת וביתר אריכות באגרת הקדש י"ג.
העולה מכל האמור, אפשר להפנות לספרים ספציפיים וכיו"ב אבל לא בטוח שזה יקלע בול.
לגבי השאלה השנייה, לדעתי פשוט לנסות להכניס יותר קדושה ליום־יום, לדוגמה יותר ללמוד תורה, או לקחת כמה דקות ביום להתבוננות, לשמוע שיעורים, כמו שלהבדיל חוקר פילים יחשוב הרבה על פילים גם לא בשעות העבודה, ואולי גם ידבר עם חברים שלו על התגליות המופלאות שלו על פילים, להבדיל מי שמקיף את עצמו בקדושה ובמחשבות של עבודת ה' זה יהפוך להיות "מאגר האסוציאציות" ותחום העניין שלו, בסופו־של־דבר המוח שלנו הוא כמו פלסטלינה (עד גבול מסוים).
לגבי השאלה השלישית, המדרש המפורסם "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה" - עבור משה זה מילתא זוטרתא, עבורנו לא כל־כך... מרבית הספרים מדברים על איך שאפשר להגיע לעורר את הרגש על־ידי התבוננות בנפלאות ה' או בנושאים כאלה ואחרים כמו ברמב"ם או בתניא, עליי אישית זה לא כל־כך עובד. אז אם לא הולכות העצות היעוצות, מה שנותר זה "לעשות כמו רובוט" ואת המחשבה של לרצות להיות ירא שמיים הקב"ה מצרפה למעשה.
בעל התניא גם מסביר שבמידה מסוימת זה תלוי ברצון ה' הטוב עלינו, לפעמים הוא משרה עלינו מעין רוח הקודש כזאת שגורמת לנו להרגיש ממש אהבה והתפעלות ולפעמים יש ימים אפורים לגמרי, וזה בסדר גמור, צריך פשוט לדעת מה לעשות עם כל אחד מהמצבים.

הרמח"ל אומר שהתכלית היא להתענג על ה', לא שהתכלית היא ההנאה מצד עצמה.
זה כמו ההבדל בין אם אני אגיד לך שתכלית הזוגיות זה לשמוח עם אשתך ולגדל משפחה מדהימה ונהדרת, או שאני אגיד לך שהמטרה היא שאשתך תעשה אותך שמח והמשפחה שלך תעשה לך נחת רוח.
ברור שמדובר בדברים עמוקים יותר.
אבל מבלי לסטות מהפשט, מה מבין הקורא את הפסקה הבאה?
"והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם."
האם כל־אחד יכול לקחת את הדברים האלה כבסיס שלו לעבודת ה'?
אם תשאל אותי אישית מה מניע אותי לשמור שבת ולהניח תפילין, לא זאת אצטט לך, אני אגיד לך שאני מרגיש בחוש שזה הדבר הנכון לעשות וכשאני מקיים מצווה אני מרגיש מחובר לשורשים שלי.
כשהוא מדבר על מידת הזהירות, אז הוא מונה 3 מדרגות במניע לעבודת ה'- האמת והיושר, קבלת כבוד והערכה, ושכר ועונש.
גם הוא בסוף מזכיר שיש מדרגה גבוהה יותר ונכונה יותר - מדרגת שלמי הדעת, לקיים את התורה כי זה הדבר הנכון לעשות.
ולגבי הניסוח בהתחלה- הוא באמת ניסוח שפונה לכולם כאחד.
אנסה בע"ה לענות תשובות בסיסיות...
למה לעבוד את ה'? יושרה פנימית. מחויבות לאמת. יש מאמר יפה באתר לדעת להאמין שמדבר על זה: מה מחייב אותי לשמוע בקול ה
איך לעשות שה' יהיה יותר נוכח בחיי? זה לא קל, אבל בהחלט אפשרי. לדעתי לימוד אמונה הוא הכי עוזר, וכמובן דיבור קבוע עם ה'. אולי קביעת חברותא בלימוד ספר תורני מעניין, לימוד קצר על התפילה כל בוקר וכדו'.
איך מגיעים ליראת ה' ואהבת ה'? כנ"ל, לימוד, לימוד ושוב לימוד. יש אינספור ספרים ושיעורים מדהימים באמונה וביטחון שמאוד עוזרים להגיע לידי יראה ואהבה.
מה גורם לשאוף להיות עובדת ה' בכל שניה? לדעתי, מידת האמת והיושר. אבל מי יודע, אולי אצל כל אחד זה נובע ממקום אחר.
נעה ונדהאם את מגיעה למסקנה שה' קיים והתורה היא ממנו, אז האמת והיושר מחייבים אותך לעבוד את ה'. אדם ששואף לאמת ישאף לכל מה שיתברר לו כאמת.
רוצה הוכחות? וואו אני יכולה להפנות אותך לבלי סוף ספרים, מאמרים ושיעורים מדהימים בנושא, רק מה הסגנון שאת מתחברת אליו ו... תסכימי לקנות ספרים או שאת מעדיפה דרך האינטרנט?
וזה לא סיבה רק מהזווית של הכרת הטוב. אלא מכל זוית שתרצי.
הקשר שלנו עם ה' הוא מהות החיים. הרי הוא זה שמחיה אותנו.
כמו שברור לנו שיש בעולם דברים חיצוניים יותר ופנימיים יותר, ושהפנימיות של דבר היא המהות האמיתית שלו וגם הקיום שלו- ככה גם בזה. הרי גוף מת גם אם הוא שלם- הוא מת, וגוף חי גם אם הוא חסר- הוא חי.
ממילא כל הקיום שלנו, וכל החיות שלנו- הפנימיות של הכל זה החיבור עם ה'. (ואני מדגיש שאני לא מדבר כאן על זה שבעצם אנחנו תלויים בה' בהקשר של שכר ועונש, למרות שגם זה נכון. מה שאני אומר זה הרבה מעבר לזה- אנחנו לא קיימים בלי ה'. לא רק בגלל שהוא יעשה לנו משהו- אלא כי זו הפנימיות של המציאות...)
הנ"ל משפיע בסופו של דבר גם על כמה יהיה לנו טוב- אם אנחנו מחוברים לפנימיות שלנו או לא. ובסוף גם הנשמה מחפשת משמעות וחיים ערכיים.
וזה עוד בלי שכר ועונש שבא כתשלום על מה שעשינו.
ובעצם יש פה גם נקודה מוסרית של אמת ושקר, כי ללכת אחרי חיצוניות והבל זה שקר וזה רדוד וזול, וללכת אחרי הפנימיות שבדברים- אחרי השורש שלהם- זה האמת, וזה ראוי להערכה.
ולגבי הכרת הטוב- פעם הבנתי את הסיבה להכרת הטוב שכאילו אנחנו חייבים להחזיר לה' על מה שהוא נתן לנו, וזה היה לי מאד קשה להבין, כי: א'- לא בחרתי להיוולד, ה' בחר בזה- אז למה אני חייב לו על מה שהוא בחר? ב'- יש בזה משהו שבסוף כבר לא משאיר לי מקום- כי או שאת כל החיים שלי אני נותן לה' ואז מה בעצם קיבלתי, או שאני לא באמת מכיר טובה כי כל מה שאעשה לא יספיק...
ולאחרונה חשבתי שאולי ההסבר מאחורי הענין של הכרת הטוב זה לא כתשלום וכגמול למי שנתן לי. ואתן משל למה הדבר דומה- משל לבן שההורים שלו גידלו אותו כדי שיהיה בן אדם טוב ומצליח, והם הרעיפו עליו אהבה, וחינכו אותו בדרך טובה, והשקיעו בו זמן ומרץ, וכל מה שהם רוצים ממנו זה שיהיה בן אדם טוב ושיעשה טוב בעולם ויהיה לו טוב. ואותו הבן הלך והדרדר לסמים ולשתיה, ונהיה עבריין וגנב ונוכל וההורים שלו מאוכזבים ממנו- אז יש פה חוסר הכרת הטוב עצום- השקיעו בך ונתנו לך הזדמנות להיות בן אדם טוב, ושיהיה לך הכי טוב שיכול להיות, ובמקום שתממש את ההזדמנות הזו שנתנו לך אתה מפנה עורף והורס הכל- כשבראש ובראשונה אתה זה שמפסיד, ואת מי שגידל אותך ורק רצה להיטיב לך- אתה מאכזב.
האמת שיש לי עוד המון מה להגיד, אבל כבר הארכתי... 
אבל מה שמוזר זה שלמדתי אלף פעם מסילת ישרים ורוב הפעמים אני נעצרת בפרקים הראשונים ואז מתחילה את הספר מהתחלה כי אני לא מרגישה שהפנמתי מספיק בשביל להתקדם
אבל האמת שמאז ששאלתי את השאלה דברים הרבה יותר הסתדרו לי והבנתי יותר מה זה "הדבקות בהשם" שהיא התכלית שמדברים עליה. (פשוט, במציאות של היום קשה לחיות את זה וקשה לי לעשות את הצעדים שזה דורש. זאת העבודה
)
ראויות השאלה להכתב בשאלה שבה כתבת אותה (ובשעה שאני עונה ;) )
אין לי מושג מה לענות לך.
לא בגלל שאני מרגיש שאני לא יודע אלא בגלל שלא משנה איזו תשובה אני אתן לך זה לא מספיק יענה על השאלה ועשוי לגמד את כל העניין. ובכל זאת אנסה -
א. הרצון לעבוד את ה' נובע מרצון לחיים של משמעות. חד משמעית. קשה לי לראות אדם שאשכרה מסתפק רק בהנאות אישיות כאלו או אחרות. ברור שאדם מחפש משמעות (ע"ע "האדם מחפש משמעות" ספרו של ויקטור פרנקל, בכללי כל האסכולה של פסיכולוגיה הומאניסטית). וככל שהמשמעות יותר גדולה ככה האדם בה יותר על סיפוקו.
ב. לימוד תורה. חד משמעית. זאת התשובה של הרמח"ל לגבי קניית מידת הזהירות ומידת הזריזות. ובכללי ממה שזכור לי כל ה'מסילת ישרים' זה - "לך תלמד!"
ג. כנ"ל. ללמוד. כך הרמב"ם אומר *בסוף ספר מדע וכך גם יותר מבואר ב'מוסר אביך' של הרב קוק.
ד. באלי לענות "מה גורם לנשום כל שנייה?" - אבל כדי להגיע למדרגה של באמת ובתמים להיות עובד ה' כל שנייה צריך להיות ממש ממש ממש במדריגה גבוהה ולכן נראה לי אפילו מגוחך לצפות לכך.
* משנה תורה, הלכות תשובה, הלכה י - "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"
** "לכן ודאי רק יראת ד' לבדה היא חכמה... אבל כל הידיעות שבעולם, בין ידיעות עניני הלכות עמוקות, בין ידיעות טבע הנמצאים מצד עצמם, אינן כ"א ידיעה, אלא שיפול בהן קושי בהשגת ידיעתן עד שנצטרך להשתמש גם בהן בכח החכמה, שמעיקרו לא נברא באדם כ"א לצורך היראה לבדה." מקור: מוסר אביך א ב – ויקיטקסט
התחברתי ממש ואהבתי את הניסוח והדיוקים
מקורות חזקים
תודה רבה רבה
מחפש רב/שיעורים לתת לי דרייב בעבודת השם. לצערי, אין לי הרבה זמן להקדיש ביום ללימוד, מרגיש שחוק ובלי כוחות. מחפש שיעורים שיעזרו לי להפוך את כל העשייה לעבודת השם, להתמלא בשמחה ובלב טוב כלפי כל הסובבים אותי (בעיקר משפחתי..)
תודה ויום שמח!
השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם
וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.
מה אתם אומרים? ההתחזקות הזאת ברשתות החברתיות באמת אמיתית? יש לה תוקף?
כאילו מתחזקים וזה אבל אחרי תמיד אוהב אותי הגיע עולם בשני צבעים... ככל יש מלא בלבול שזמרים שיצאו מהארון שרים שירים של חיבור לה' וכו'
יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...
לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...
כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...
אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷
בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....
בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח.....
מסף ריגוש שעולה כל הזמן
מחפשים חוויות משמעותיות יותר
לדת יש משמעות בשפע
וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה
זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות
קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.
קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.
אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?
לצערי...
יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...
היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.
ולא, זה לא שלא טוב שם.
אני מאד מאד אוהבת להיות שם.
רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.
אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...
עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.
במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.
בהתכתבות (שאמורה להיות) מקצועית בין בנים ובנות?
עד כמה נחמדים צריכים להיות? אם בכלל? יש מקום לקצר כדי להפחית אינטראקציה או שהעניין הוא הצורה שבה מתכתבים?
ומה עושים כשהעבודה ביחד הופכת לאינטנסיבית יום יומית?
פנים אל פנים הגבולות ברורים אבל איכשהו בווטסאפ הכל מטושטש.
התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...
אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,
לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.
כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.
(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)
"אם לא מערבים רגשות בכלל"
בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.
ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.
השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?
כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"
יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין
אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא?
בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...
את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.
"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"
זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.
אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.
אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.
ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.
אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.
לשמור על מרחק מסויים
זה לא סתם כי בא לה
אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)
לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית
אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים
בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת
הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר
אם כוונת הקשר מקצועית
היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית
קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...
מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם
אולי יש אנשים חסרי מודעות
שלא שמים לב למה שהם עושים
(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים
מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי
זה אף פעם לא הלך למקום אחר
לא מצידי
ולא מהצד השני)
מצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
מועדים לשמחה!
ההלכות הנוהגות למנהגי ספירת העומר עלו לאתר ומצורפים גם כאן לשימושכם
מקור הדין - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. (יבמות סב ב) לכן קיבלו ישראל על עצמם לנהוג מעט מנהגי אבלות בימים אלו שעיקרם נישואין ותספורת (שו"ע תצג א) והוסיפו עליהם ריקודים ומחולות של רשות (מג"א שם א) ושמיעת כלי נגינה (אחרונים).
תקופת המנהג - למנהג הספרדים מנהגי הספירה חלים מפסח עד בוקר ל"ד לעומר (שו"ע תצג ב) ומהאשכנזים יש נוהגים מפסח עד בוקר ל"ג בעומר (רמ"א שם) ומנהג האשכנזים בירושלים מפסח ועד ר"ח סיון למעט ל"ג בעומר (אשרי האיש סה א). ויש מנהגים נוספים (רמ"א תצג ג. משנ"ב יד-טו).
תכלית המנהגים – המנהגים נועדו להרחיק מנפשנו בימים אלה מדת השנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענוה והשלום (כה"ח תצג ה בשם האר"י)
שאר מנהגי אבלות – ימים אלו של ימי הספירה אינם ימי פורענות כשלשת השבועות, אלא ימים קדושים וחשובים לקראת חג השבועות ומתן תורה ואף יש בהן בחינה של חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו). ולא נוהגים בהם שאר מנהגי האבלות.
ולכן מותר בימים אלו לקנות כלים חדשים ואפילו גדולים וכן מותר לברך ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיעהו לזמן הזה' על בגדים ועל פירות חדשים (משנ"ב תצג ב. כה"ח תצ"ג ד. אול"צ ג יז ב. אשרי האיש סה יב. ויש שכתבו שממידת חסידות ימתין לשבת). וכן מותר לכבס בהם ומותר להתרחץ ולרחוץ בים ובבריכה כשאין בהם סכנה מיוחדת (אשרי האיש שם טו). וכן מותר להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, ואף מותר לצייר ולסייד הדירה, או לעשות טפטים לנוי (יחוו"ד ג ל. הלכות חג בחג עמ' נח בשם הגריש"א) וכן מותר לטייל לחזק נפשו וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה מצווה (ע"פ מנחת אלעזר ד מד). ויש שנהגו חומרות במקצת מהדברים המותרים.
נישואין - נוהגים שלא לישא אשה בתקופה זו, והמנהג לאסור גם למי שלא קיים פריה ורביה (משנ"ב א. וראה שעה"צ א שיש מקלים) אמנם להחזיר גרושתו מותר שאינו שמחה כל כך (משנ"ב שם).
נישואין בשעת הדחק - למנהג האשכנזים יש מתירין להתחתן כבר בליל ל"ג בעומר כאשר הוא יוצא בערב שבת (המועדים כהלכתם עמ' תרנא בשם הרב אלישיב) ויש מתירין בכל שנה כשאין אולמות פנויים במוצאי ל"ג בעומר (שם) ולמנהג הספרדים מותר בשעת הדחק להתחתן בליל ל"ד בעומר (חזו"ע יו"ט רנד).
אירוסין – מותר לעשות מפגש אירוסין ('וורט') שבו מסכמים סופית על שידוך וכן מותר לעשות בו סעודה. אך ללא כלי נגינה (שו"ע שם. מג"א א).
הזמנה לנישואין – אדם שהוזמן לשמחת נישואין, אע"פ שלפי מנהג אבותיו לא נושאים אשה בימים אלו מותר לו להשתתף בשמחת הנישואין כמנהג המזמין בריקודים ובכלי שיר (אג"מ א קנט. הליכ"ש יא יט. אשרי האיש סה ל). וכן מותר להסתפר לשם כך אם ללא התספורת ימנע מלהגיע לשמחת הנישואין, כיון שחל עליו חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ ב צה) ואם המזמין עבר ונשא בזמן שגם לפי מנהגו אין נוהגים להנשא, יש נוטים להתיר כיון שכלפי המוזמן אין איסור אלא חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ שם) ויש נמנעים מלהשתתף (הליכ"ש שם 70).
תספורת וגילוח - נוהגים שלא להסתפר בתקופה זו וכן לא לגלח הזקן, והנוהגים על פי הסוד לא מסתפרים עד ערב שבועות וכן לא מקלים בימי שמחה.
שערות הגוף – איסור הגילוח בימי הספירה כולל בגברים את כל שערות הגוף (אול"צ ג, יז ד ע"פ שו"ע תקנא יב).
ציפורניים – מותר לקצוץ ציפורניים בימים אלה (כה"ח תצג טז).
שפם - שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו בעומר (שו"ע תקנא יז).
ראש חודש אייר וערב שבת – כאשר ראש חודש אייר חל בשבת יש מתירים בגילוח (משנ"ב תצג, ה) ויש אוסרים (בית דוד רפ"א) ובמקום צער יש מי שהתיר בגילוח הזקן בראש חודש גם לספרדים וכן במקום צורך גדול לגלח הזקן גם בערב שבת שאפשר שדין הזקן קל יותר (חזו"ע יו"ט עמ' רסב).
לג בעומר – מנהג הספרדים להסתפר רק ביום ל"ד בעומר ומנהג האשכנזים ביום ל"ג. ואם חל ל"ג בערב שבת יסתפרו בו גם בני ספרד (שו"ע שם). ואם חל ל"ג ביום ראשון מנהג האשכנזים להסתפר כבר בערב שבת לכבוד השבת (רמ"א תצג ב) והספרדים מסתפרים ביום שני ל"ד בעומר כמנהגם (כה"ח תצג לב).
שבועות – לנוהגים שלא להסתפר עד חג השבועות, אם חל החג בשבת מסתפרים בערב שבת (מורה באצבע רכ"א).
נשים וילדים - למנהג הספרדים נשים וילדים אינם בכלל האיסור תספורת (אול"צ ג יז, ג) ואפשר שלנוהגים ע"פ הסוד יש להחמיר גם להם (רב פעלים ד ס"י טו). ולמנהג האשכנזים ילדים אסורים בתספורת אלא אם מצטערים. וכן נשים אסורות (רמ"א יו"ד שצ ה) למעט לצורך טהרה או צניעות וכן מה שנוהגת לעשות שלא תתגנה על בעלה.
בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל רשאים להתספר לקראת הברית (רמ"א תצג, ב) ואם אין שהות ביום הברית יסתפרו ביום שקודם הברית (דרכ"מ תצ"ג ג) אולם לשאר מוזמנים אין היתר להסתפר לקראת הברית.
חתן – חתן מותר להסתפר בכל שבעת ימי המשתה כיון שהם ימים טובים אצלו (אשרי האיש סה ד)
בר מצווה – נער בר מצווה ביום שמלאו לו י"ג שנים מותר להסתפר (חזו"ע יו"ט רסד, הליכות שלמה שס"ב יז. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ולגבי אביו ואמו נחלקו הפוסקים (חג בחג עמ' עג. שבחוות יאיר תצג ב התיר. והחת"ס קנ"ח אסר). ויש אוסרים גם לנער עצמו (אשרי האיש שם ה).
יום העצמאות – המכירים בניסי ה' וחסדיו בהקמת מדינת ישראל ראוי שיתגלחו לכבוד יום העצמאות (יין הטוב חלק ב סימן יד), ויעשו זאת ביום שקודם כניסת החג כדין בעל ברית. ומי שנמנע מלהתגלח בגלל פסיקת רבותיו יקפיד לפחות ללבוש בגדי חג שלא יראה ח"ו ככופר בטובת ה' על עמו ישראל.
פרנסה – אדם שלצורך פרנסתו נדרש להופיע בפני אנשים חשובים ולא יכול להגיע אליהם כשאינו מגולח מפני כבודם או שיהיה לו מכך הפסד מרובה של ממון יעשה שאלת חכם (ראה חת"ס קנח 'וכיון שכן'. אג"מ ד קב. כה"ח תצג יט) ואם יקלו לו יצטרך התרת נדרים בפני שלשה (כה"ח שם) ויש אומרים שבימינו לא שייכים היתרים אלו כי יש בעולם אנשים רבים שלא מתגלחים ואינו נראה משונה (אשרי האיש שם ו').
ריקודים ושמיעת כלי נגינה בעומר
בימים אלו נוהגים שלא לשמוע כלי נגינה וכן להמנע מריקודים ומחולות.
אירועי מצווה – מותר להשמיע כלי נגינה באירועי מצווה כגון ברית מילה, הכנסת ספר תורה (חזו"ע יו"ט רנ"ט) נישואין שהותרו (אג"מ צה, ב) סעודת שבע ברכות (משנה הלכות ו, קט) וכן בסיום מסכת, ואפילו לא היה רגיל בכך כיון ששמחת התורה אין לה גבול (אשרי האיש סה כב). וכן בר מצווה ששלמו לו י"ג ביום האירוע (חזו"ע יו"ט רנח. אול"צ ג יז א ולא הזכיר שהוא ביומו. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ויש שאסרו כלי נגינה בבר מצווה (הלח"ג כ מו). ויש מי שאסר בכל סעודת מצווה (מבית לוי עמ' עז).
חול המועד – מותר לרקוד ולשמוע כלי זמר בחול המועד כשמכוונים לשם מצווה של שמחת המועד (הלכות חג בחג עמ' צט בשם הגריש"א).
קלטות ילדים - קלטות סיפורים לילדים מותר להשמיע להם בימי העומר אף על פי שמשולבים בהם שירים (הליכות שלמה שם הערה 53).
ילדי גן - גננת שמנגנת לילדי הגן מותרת לנגן לילדים קודם גיל חינוך (חוט שני שם. אשרי האיש תלד).
חולשת נפש - אדם חולני וכן אדם הזקוק לחיזוק הנפש ומועיל לו שמיעת כלי נגינה מותר לשמוע בהם בימי העומר (הליכ"ש שם הערה 54) ויעשה זאת בצנעה.
מורה לנגינה – אדם שמלמד נגינה, מותר להמשיך בעבודתתו אם עושה לפרנסתו ולא להנאתו מהניגון (אג"מ ג, פז).
תלמיד נגינה – תלמיד הלומד לנגן והוא בשלב הלימוד שאינו נהנה מן הנגינה, מותר להמשיך וללמוד בימי העומר אותם ניגונים שטרם התמקצע בהם (ספ"כ ב, יב טז בשם הגריש"א).
שירים שקטים – שירים שאינם מתאימים לרקודים ומחולות כמוסיקה קלאסית יש שהתירו במקום צורך (הליכות שלמה יא הערה כב, 54. הרב יעקב אריאל באתר ישיבה)
שירה בפה – מותר לשיר בפה כשהשירה היא דרך הודאה לה' או תפילה ואפילו בשירי שמחה (יחווד ו לד אפילו לענין בין המצרים) ויש מתירים דווקא בשירי נשמה שקטים המרוממים את האדם ואינם מעוררים לריקוד (הליכות שלמה שסא) או בשירי מוסר שאינו דרך שמחה (חוט שני שבת ד שע"ט).
איסרו חג פסח – יש שכתבו שבאיסרו חג של פסח מותר לשמוע כלי נגינה ויש אסרו (ראה באריכות בספר בירורי חיים ג סימן כט)
מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם
מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.
חבר, אבא,מלך.
אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.
תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...
אך זה שאני מתפלל אליו.