העשן שורף לעקיבא בעיניים.
הוא ממשיך לשחק באש עם ענף ארוך.
''נו, קורה משהו?'' אהרון מגיע עם ערימה של זרדים בידיים.
עקיבא מנסה לנעוץ את הענף שביד שלו בתוך אחד מהתפוחי אדמה. ''כלום. קשים כמו אבן.'' הוא זורק את הענף לתוך האש בייאוש.
''טוב נו'' אהרון מתיישב לידו באנחה. ''זה דברים שלוקחים זמן.''הוא דוחף קצת זרדים למדורה. ''אפשר לאכול מרשמלו בינתיים. זה דקה וחצי.''
''אני לא ילד קטן. יש לי סבלנות.'' עקיבא מנסה לשכנע את עצמו. ''אני יכול לחכות.'' בטח. ברור. גם עד גיל שבעים. גם עד מאה.
''כן?'' אהרון שואל. שומע גם את מה שלא נאמר. ''עד מתי?''
''עד שה' יפתח לי את הלב. עד שאצליח לאהוב.'' עקיבא לוחש.
''ממ.'' אהרון עונה לו בהברה לא ברורה.
''מה?''
''סתם.'' אהרון מלטף את הזקן שלו. נעצר על הקצוות האפורים. ''אתה יודע בכלל מה פירוש לאהוב, ילד?''
עקיבא פותח את הפה לענות ובסוף מושך בכתפיים.
''פחח. ידעתי.'' אהרון מתרומם מהאדמה. מנער את החול בתנועות שמזכירות כעס. ''אז תפסיק כבר להשתמש במילים שאין לך מושג בהם.'' הוא יורה בבוז ועוזב את המדורה. מתקדם לכיוון המעיין.
אולי אם עקיבא לא היה מכיר אותו כל כך טוב. הוא היה חושב שהוא כועס עליו. אבל אהרון לא יודע לכעוס. ועקיבא יודע את זה.
הוא מתרומם ומנסה להדביק את הצעדים הגדולים של אהרון.
הם נעצרים על קצה המים.
''מה פירוש לאהוב?'' עקיבא שואל לפני שהוא יתחרט. לפני שהוא יתייאש.
העיניים של אהרון מאירות פתאום. הוא נועץ אותן בשמש שיורדת לכיוון המים. ''לאהוב פירושו לשחרר.'' הוא אומר בקול נחוש. ''האהבה היא המצב הטבעי של הגוף, של המוח. ושל הלב. כשמשחררים מכל הדחייה והפחד והלבד שמשתולל לנו בגוף, נשאר רק לאהוב.'' הוא מוריד את העיניים מהשמש לעקיבא. ''וזה בכלל לא משנה את מי, או את מה. אתה יכול להיות בכלל באמצע מערה חשוכה, בלי איש לידך. לא לראות כלום. ולא להרגיש אף אחד. אבל אם דווקא שם תצליח להניח לחסימות ללכת מהלב שלך - הוא יתחיל לאהוב פתאום. ככה, מעצמו.''
אהרון משתתק, נותן למילים היפות להספג באוויר. לטהר אותו.
''תראה את המעיין הזה'' הוא אומר פתאום. ''רואה את הנחל הקטן הזה שזורם בצד?'' הוא מצביע על זרם מים דק שזורם בין הסלעים. ''הוא זורם לכיוון ההר, נכון?''
עקיבא מהנהן.
אהרון ניגש לסלע ענק שעומד במרכז הנחל. ''רק--- מזיזים את ה---'' הוא מתחיל לדחוף אותו ואז מסתובב לעקיבא. ''תעזור לי עם זה, כן?''
הטון שלו לא מאפשר בכלל תשובה אחרת חוץ מכן ועקיבא מוצא את עצמו דוחף סלע אפור וענק. בלי להבין כלום.
''אעעע.'' עקיבא צועק פתאום. מופתע.
זרם אדיר של מים מתפרץ לכיוונם.
אהרון מנער רסיסים של מים מהחליפה הארוכה באדישות. ''רואה? רק הזזנו את הסלע והנחל שינה כיוון.''
עקיבא עדיין מבוהל מהמקלחת הלא צפויה, אבל אהרון כאילו בעולם אחר. ''יש דברים שלא צריך למשוך. הם קורים וזורמים מעצמם, רק צריך לפנות להם מקום לקרות.'' הוא מסתכל על עקיבא לוודא שהוא מבין ואז בלי לומר מילה הוא מסתובב חזרה לכיוון המדורה.
עקיבא נאנח. מסתובב אחריו ועונה לגב של אהרון שהולך ומתרחק. ''אבל אם נפנה להם מקום זה יכול להציף הכל.'' הוא אומר ואז מעיז לשאול באומץ. ''איך שומרים שזה תמיד יזרום למקום הנכון..?''
אהרון מסתובב אליו, רק עם הראש. ''בשביל זה יש סלעים.'' הוא מסמן עם הראש לכיוון האבנים. ''הם לא מיותרים, השם ברא אותם. אבל לא כדי לעצור את המים, רק כדי לנתב אותם.''
הוא מסתובב בחזרה וממשיך ללכת.
אחרי רגע הוא שוב עוצר. ''ובעיקר מתפללים על זה.'' הוא אומר. ומתחיל לנגן בלי להסתובב אל עקיבא. ''הוי.הוי.הוי. שנייחד, את כל תנועותינו והרגשותינו, שיהא הכל מיוחד אליך----'' הוא מסתובב בפתאומיות ומוריד את העיניים שלו ישר לתוך העיניים של עקיבא. ''עקיבא?''
עקיבא משפיל מבט.
אהרון מחכה שהוא ירים אותו בחזרה. באומץ. באמונה.
''בסוף, המים חזקים מהסלעים החוסמים אותם. הם מחלחלים לאט, אבל בסוף הם שוחקים אותם. תאמין בזה, טוב?''
הוא מתקדם צעד לכיוון עקיבא.
''יכול להיות שסלעים כבדים יושבים על הלב שלך, וזה בסדר להעזר, לפעמים צריך רק מישהו שיתחלק איתך בכובד - אבל לפעמים גם זה לא עוזר ואז תזכור את זה, רבי עקיבא. תזכור את זה טוב.''
''למה לי..?'' למה לי לזכור. למה לי לחכות.
''כדי שאף פעם לא תרים ידיים, שתאמין אפילו בגיל ארבעים שאף גיל הוא לא מאוחר להתחיל לאהוב.'' הוא מסתובב שוב סיבוב חד ומתקדם לכיוון המדורה הקטנה שלהם שמתחילה לדעוך.
עקיבא הולך אחריו. לאט יותר.
כשהוא מתיישב על העפר ליד המדורה, אהרון כבר נוגס בתפוח אדמה לוהט עם הקליפה וקצת חול.
הוא לוקח גם לעצמו אחד כזה. חם ושרוף. ורך.
והוא מזכיר לעצמו, שיש דברים שלוקחים זמן.
(אבל המים חזקים מאבנים.
ויום אחד האהבה תחלחל ללב הקשה הזה.
והיא תחמם. ותשרוף. ותרכך הכל.)
הוא ממשיך לשחק באש עם ענף ארוך.
''נו, קורה משהו?'' אהרון מגיע עם ערימה של זרדים בידיים.
עקיבא מנסה לנעוץ את הענף שביד שלו בתוך אחד מהתפוחי אדמה. ''כלום. קשים כמו אבן.'' הוא זורק את הענף לתוך האש בייאוש.
''טוב נו'' אהרון מתיישב לידו באנחה. ''זה דברים שלוקחים זמן.''הוא דוחף קצת זרדים למדורה. ''אפשר לאכול מרשמלו בינתיים. זה דקה וחצי.''
''אני לא ילד קטן. יש לי סבלנות.'' עקיבא מנסה לשכנע את עצמו. ''אני יכול לחכות.'' בטח. ברור. גם עד גיל שבעים. גם עד מאה.
''כן?'' אהרון שואל. שומע גם את מה שלא נאמר. ''עד מתי?''
''עד שה' יפתח לי את הלב. עד שאצליח לאהוב.'' עקיבא לוחש.
''ממ.'' אהרון עונה לו בהברה לא ברורה.
''מה?''
''סתם.'' אהרון מלטף את הזקן שלו. נעצר על הקצוות האפורים. ''אתה יודע בכלל מה פירוש לאהוב, ילד?''
עקיבא פותח את הפה לענות ובסוף מושך בכתפיים.
''פחח. ידעתי.'' אהרון מתרומם מהאדמה. מנער את החול בתנועות שמזכירות כעס. ''אז תפסיק כבר להשתמש במילים שאין לך מושג בהם.'' הוא יורה בבוז ועוזב את המדורה. מתקדם לכיוון המעיין.
אולי אם עקיבא לא היה מכיר אותו כל כך טוב. הוא היה חושב שהוא כועס עליו. אבל אהרון לא יודע לכעוס. ועקיבא יודע את זה.
הוא מתרומם ומנסה להדביק את הצעדים הגדולים של אהרון.
הם נעצרים על קצה המים.
''מה פירוש לאהוב?'' עקיבא שואל לפני שהוא יתחרט. לפני שהוא יתייאש.
העיניים של אהרון מאירות פתאום. הוא נועץ אותן בשמש שיורדת לכיוון המים. ''לאהוב פירושו לשחרר.'' הוא אומר בקול נחוש. ''האהבה היא המצב הטבעי של הגוף, של המוח. ושל הלב. כשמשחררים מכל הדחייה והפחד והלבד שמשתולל לנו בגוף, נשאר רק לאהוב.'' הוא מוריד את העיניים מהשמש לעקיבא. ''וזה בכלל לא משנה את מי, או את מה. אתה יכול להיות בכלל באמצע מערה חשוכה, בלי איש לידך. לא לראות כלום. ולא להרגיש אף אחד. אבל אם דווקא שם תצליח להניח לחסימות ללכת מהלב שלך - הוא יתחיל לאהוב פתאום. ככה, מעצמו.''
אהרון משתתק, נותן למילים היפות להספג באוויר. לטהר אותו.
''תראה את המעיין הזה'' הוא אומר פתאום. ''רואה את הנחל הקטן הזה שזורם בצד?'' הוא מצביע על זרם מים דק שזורם בין הסלעים. ''הוא זורם לכיוון ההר, נכון?''
עקיבא מהנהן.
אהרון ניגש לסלע ענק שעומד במרכז הנחל. ''רק--- מזיזים את ה---'' הוא מתחיל לדחוף אותו ואז מסתובב לעקיבא. ''תעזור לי עם זה, כן?''
הטון שלו לא מאפשר בכלל תשובה אחרת חוץ מכן ועקיבא מוצא את עצמו דוחף סלע אפור וענק. בלי להבין כלום.
''אעעע.'' עקיבא צועק פתאום. מופתע.
זרם אדיר של מים מתפרץ לכיוונם.
אהרון מנער רסיסים של מים מהחליפה הארוכה באדישות. ''רואה? רק הזזנו את הסלע והנחל שינה כיוון.''
עקיבא עדיין מבוהל מהמקלחת הלא צפויה, אבל אהרון כאילו בעולם אחר. ''יש דברים שלא צריך למשוך. הם קורים וזורמים מעצמם, רק צריך לפנות להם מקום לקרות.'' הוא מסתכל על עקיבא לוודא שהוא מבין ואז בלי לומר מילה הוא מסתובב חזרה לכיוון המדורה.
עקיבא נאנח. מסתובב אחריו ועונה לגב של אהרון שהולך ומתרחק. ''אבל אם נפנה להם מקום זה יכול להציף הכל.'' הוא אומר ואז מעיז לשאול באומץ. ''איך שומרים שזה תמיד יזרום למקום הנכון..?''
אהרון מסתובב אליו, רק עם הראש. ''בשביל זה יש סלעים.'' הוא מסמן עם הראש לכיוון האבנים. ''הם לא מיותרים, השם ברא אותם. אבל לא כדי לעצור את המים, רק כדי לנתב אותם.''
הוא מסתובב בחזרה וממשיך ללכת.
אחרי רגע הוא שוב עוצר. ''ובעיקר מתפללים על זה.'' הוא אומר. ומתחיל לנגן בלי להסתובב אל עקיבא. ''הוי.הוי.הוי. שנייחד, את כל תנועותינו והרגשותינו, שיהא הכל מיוחד אליך----'' הוא מסתובב בפתאומיות ומוריד את העיניים שלו ישר לתוך העיניים של עקיבא. ''עקיבא?''
עקיבא משפיל מבט.
אהרון מחכה שהוא ירים אותו בחזרה. באומץ. באמונה.
''בסוף, המים חזקים מהסלעים החוסמים אותם. הם מחלחלים לאט, אבל בסוף הם שוחקים אותם. תאמין בזה, טוב?''
הוא מתקדם צעד לכיוון עקיבא.
''יכול להיות שסלעים כבדים יושבים על הלב שלך, וזה בסדר להעזר, לפעמים צריך רק מישהו שיתחלק איתך בכובד - אבל לפעמים גם זה לא עוזר ואז תזכור את זה, רבי עקיבא. תזכור את זה טוב.''
''למה לי..?'' למה לי לזכור. למה לי לחכות.
''כדי שאף פעם לא תרים ידיים, שתאמין אפילו בגיל ארבעים שאף גיל הוא לא מאוחר להתחיל לאהוב.'' הוא מסתובב שוב סיבוב חד ומתקדם לכיוון המדורה הקטנה שלהם שמתחילה לדעוך.
עקיבא הולך אחריו. לאט יותר.
כשהוא מתיישב על העפר ליד המדורה, אהרון כבר נוגס בתפוח אדמה לוהט עם הקליפה וקצת חול.
הוא לוקח גם לעצמו אחד כזה. חם ושרוף. ורך.
והוא מזכיר לעצמו, שיש דברים שלוקחים זמן.
(אבל המים חזקים מאבנים.
ויום אחד האהבה תחלחל ללב הקשה הזה.
והיא תחמם. ותשרוף. ותרכך הכל.)
