ילדים הם הפירות והשיא של נישואים. הפרדה מחשבתית כזו יכולה להוביל למקומות פחות בריאים.

ורק נשארו כי הנשים האלו הצילו אותם מהחטא וגידלו את בניהם ולא בגלל עומק הקשר ביניהם.

אתה בפורום של לנ"ו, מדברים כאן על לכתחילה, אולי בפורום של "פרק ב" תשמע תשובה אחרת.

ולגבי הציטוט הנ"ל - זו תשובה שאפילו אם כל מה שהנשים היו עושות הוא לגדל את בנינו ולהציל מהחטא זה כבר היה שווה (דיינו). ק"ו כשיש את עומק הקשר.

כאילו, מילולית זה אכן נכון שילדים הם פירות הנישואין...

אבל בתוכן ובמהות, מה אתה מבין, מהו המקשר בין זוגיות לבין ילדים? 

השאלה מופנית גם ל@ultracrepidam שכתב משהו דומה, וגם לכל מי שרוצה להאיר ולהעיר.

לא לחשוב יותר מדי על השאלה מה עדיף

יש הרבה שאלות שאין לי תשובה אליהן ואני חושב שיותר בריא לא לחפש את התשובה

בא נשאל כך: "אני מזדהה עם העמדה שלפיה לא טוב להבדיל ביניהם" - למה?

כי מבחינה מהותית, זוגיות היא בשביל ילדים

אבל יש בה ערך מהותי גם כן

ואם אתה חי יותר מדי את המבט התכליתי, שזוגיות היא במטרה לילדים, אתה מאבד את הערך של הזוגיות. אם אתה מתמקד בערך של הזוגיות, אתה מאבד ושוכח שיש לזוגיות יעד ומטרה.

בעולם בריא זה אמור לבוא בטבעיות ביחד. ואגב, בלי לחשוב יותר מדי גם על "למה אני רוצה", אלא פשוט לרצות.

תלוי בסיטואציה, במקום בחיים, באופי ובמבנה הנפשי, במקום בחברה, בחברה בה חיים...

אחר כך ילדים... בעז"ה.

אבא. אימא. ילדים.

(מבטיחה שלא התכוונתי שזה ישמע כמו פלקט של חזון)

יש כאן כמה שאלות:

שאלה ראשונה: מה חשוב/דחוף/מעניין לי יותר (שזה כמה וכמה שאלות שונות)

שאלה שניה: כאשר אני מחפש זוגיות והקמת משפחה, האם אני מחפש זוגיות או ילדים

שאלה שלישית: מה חשוב יותר מהותית, זוגיות או דור ההמשך

אז קודם כל אני מזדהה עם העמדה שלפיה לא טוב להבדיל ביניהם, ויותר טוב לראות אותם כדבר אחד

ולשאלות:

שאלה 3: כנראה דור ההמשך חשוב יותר מהותית, אבל אני יכול להבין עמדה שתאמר שעצם קיומה של זוגיות יהודית בעולם חשובה יותר מעוד ילד יהודי בעולם

שאלה 2: שמעתי מאדם חכם שהגישה הנכונה היא רק לראות את הזוגיות. הזוגיות הזאת מטרתה תהיה ילדים, אבל החיפוש הוא אחרי הזוגיות, ואסור לדלג לשלב הבא

שאלה 1: אני מניח שזה קצת משנה בדיוק מה הסיטואציה ומה המניע לפעולה באותו רגע... לפעמים הרצון לילדים יכול להיות מניע חזק יותר, לפעמים הרצון לזוגיות. יכול לחשוב על דוגמאות של סיטואציות שונות

אני גם רוצה אישה, אבל בכנות ילדים יותר. נראה לי שזה גם חלק מהמצב הלא ממש בריא כרגע של להיות רווק שאתה במובן מסויים מתרגל אליו.

אז- אני ברור שחסר לי מישהי ואני מאוד אשמח כשזה יקרה, אבל ילדים יותר, בהרגשה אני מדבר.

במציאות ברור שזה בא ביחד ואם הקשר הוא טוב והאהבה היא אמיתית בתקווה זה מצמיח גם פירות וזו דרך יותר נכונה להסתכל על זה לדעתי.

(נראה לי שלזה התכוונת...)

בעצם אתה אומר שדווקא בגלל שזוגיות זה דרך חיים, אז אפשר למצוא דרך חיים חלופית - אולי פחות טובה, אבל אי אפשר להיות לגמרי בהמתנה עד ש

לעומת ילדים, שזה תמיד יעד עתידי, ולזה אין שום חלופה אמיתית, אז זה "חסר" יותר, או משהו שבאופן מובהק יותר מכריח להתחתן

לפעמים זה קצת מלחיץ אותי אישית הרצון לילדים

כי אני מכיר לא מעט זוגות שישר נולד להם ילד ואז הם ראו שהם לא מתאימים וממילא הכל נהיה יותר מסובך.

לא יודע מה הגישה אמורה להיות אבל זה קצת מלחיץ הקטע הזה

חילונים שחיונ ביחד וגרו ביחד כמה שנים ואחרי שהתחתנו התגרשו.. השאלה איפה האיזון

התכוונתי להגיד שקצת מפחיד אותי הקטע שמביאים ילדים מהר 

כמו לחתום על התחייבות לכל החיים לפני שהבנת לאן נכנסת.. מלחיץ

לפי מה שאני מכיר כנראה לא לכולם מגיע כוחות ושמחה וממילא עבודה נכונה.

יש כאלה ויש וכאלה.  אולי הם התחתנו בלי להכיר מספיק (ולא שאני יודע כמה זה כן מספיק)

קצת מלחיץ הקטע הזה בקיצור.. 

(לכאורה)

לפעמים אני חושב על הילדים שלי ועולים לי דמעות.
השילוב של השיר של חנן עם העבודה בגן בכלל מעלה אתזה במיוחד...

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת